ועוד פרק בסדרת הרפתקאותיי ב-mooc, ובו מסתיים אחד הקורסים

הערת הקדמה: בוודאי שמתם לב שהפוסטים שלי על חוויותי ב-mooc הם ארוכים מאד. קולגה מיחידת התכנים אצלנו אמרה שזה אומר שיש לי בעיה של הפרדה בין עיקר וטפל. אני נוטה להסכים איתה, אבל אני עדיין לא מקצרת את הפוסטים. מאד מעניין אותי לתעד את כל מה שעובר עלי ב-mooc-ים שלי, בין אם זה לגבי החומר הנלמד, או לגבי היבטים טכניים, או לגבי ההתמודדות שלי עם כל מה שעולה. אני לא מפרידה בין העניינים, ולא מנסה לתמצת אותם, כי אני רוצה לזכור כל בדל מחשבה וחוויה שהיו לי בהקשרים האלה.
אז איפה עצרנו? את הפוסט הקודם פרסמתי יום לפני המבחן השישי, ואתם בוודאי מ-ש-ת-ו-ק-ק-י-ם לדעת איך היה המבחן. אז המבחן היה מעולה. ירדו לי בו רק שתי נקודות! אמנם מכיון שהן היו 2 מתוך 16, באחוזים הציון שלי הוא 87.5, אבל אני עדיין מאד מרוצה, כי בסה”כ טעיתי קצת בשאלה אחת וזהו. חוץ מזה היתה במבחן הזה שאלה מאד יפה, על אינדוקציה. ניתנה לנו הוכחה בעלת 19 שלבים, שכל האמריקאים הם בני אותו גיל. היה עלינו לגלות איזה שלב של ההוכחה הוא לא נכון לוגית. זה ממש לא היה פשוט, ולא הצלחתי לעשות את זה לבד. נעזרתי בקולגה (תודה, יאיר!), והתשובה שלי (שלו, בעצם) היתה נכונה. אז איפה ירדו לי שתי נקודות? כרגיל, בהערכת עמיתים. עד עכשיו, שאלת הערכת העמיתים היתה שאלת רב ברירה, כאשר כל תשובה היא טווח של ציונים. הפעם הפורמט עבר לשאלה פתוחה, כאשר אני צריכה להקליד את הציון שאני נותנת להוכחה שבשאלה, והניקוד שלי הוא כך: אם אני בטווח של שתי נקודות מהציון שהמרצה נתן, אז הציון שלי הוא מלוא הנקודות על השאלה (5 נקודות). אם אני בטווח של 3 נקודות מהציון שהמרצה נתן, אז הציון שלי הוא 3 נקודות על השאלה. אז באחת השאלות הציון שנתתי היה רחוק ב-3 נקודות מהציון שהמרצה נתן.
בתגובות לפוסט הקודם, שבו סיפרתי שאני משחקת פריסל בזמן ההרצאות, הציע לי אחד המגיבים לעבור למשחקים מתקדמים יותר, למשל cut the rope. אז לצערי עלי להודות כאן במשהו מביך: אין לי מספיק שכל גם להקשיב להרצאה, וגם לשחק משחק כזה. אני צריכה משחק שמשתמש בממש ממש מעט תאי מוח, אם אני רוצה להיות מסוגלת לשים לב להרצאה. משחק כמו פריסל או סוליטייר – שכל מה שהוא דורש זה את הידיעה שאפשר לשים קלף אחד על השני רק אם הוא עוקב ובצבע הנגדי, ואם יש מספיק מקום – הוא כל מה שתאי המוח הנותרים יכולים להתמודד איתו. cut the rope דורש בכל שלב להחליט מהי הטקטיקה הנכונה לנקוט כדי שהעוגיות תגענה לפה של הצפרדע, וגם להחליט בדיוק באיזו שניה לחתוך את החבל כתוצאה מכך. אלה כנראה לא יכולות שכליות מדהימות, אבל מתברר שהן מעבר ליכולות שלי (בזמן שאני מקשיבה להרצאה…). אז תודה רבה למציע, ואני לוקחת את זה כמחמאה שחשבת שאני יכולה עשות שני דברים תובעניים בעת ובעונה אחת, וצר לי לאכזב. מה שכן שיניתי במשחק שלי זה שהפסקתי לשחק פריסל במחשב, כי קשים לי המעברים בין החלון של המשחק לחלון של ההרצאה – שלפעמים הם מעברים תכופים – ועברתי לשחק סוליטייר ב-iPod של אחד מילדיי (והנה עוד יתרון בזה שאני מקשיבה להרצאות רק אחרי שהם הולכים לישון 🙂 ).
עוד דבר שמשתנה ככל שמתקדמים במבחנים, הוא שהמשקל של שאלות הערכת העמיתים במבחנים הולך וגובר. אני דווקא מצאתי שזה טוב לי, כי זה עזר לי לתרגל את התחום הזה, אבל מתברר שלא כולם חושבים כך. יומיים אחרי תום הגשת המבחן הזה, המרצה התותח שלנו, שלא מפחד מביקורת, פרסם בלוח המודעות של הקורס קישור לפתיל שפתח אחד התלמידים, ובו תלונה ארוכה ומנומקת, על המשקל הגדל והולך של שאלות הערכת העמיתים. בגלל שהוא (התלמיד) לא מסכים עם המחון, הוא מוצא את עצמו בדילמה אם לנקד את ההוכחות כפי שנראה לו (ואז לא לקבל נקודות על השאלה), או לפי המחוון של המרצה (ולקבל את מלוא הנקודות). כמובן שמה שפריע לו במחוון הוא שנותנים מעט מאד נקודות לעצם נכונות התשובה, והמון נקודות ל”מסביב”. למשל, אם ההוכחה נפתחה באמירה: “נוכיח זאת באמצעות אינדוקציה”, כבר יש לתת להוכחה 4 נקודות. כלומר, המשפט הקצר הזה מקנה את אותה כמות נקודות שמקנה עצם הנכונות הלוגית של ההוכחה. זה מוציא את הבחור הזה מדעתו.
התחושה שלי לגבי כל הפתיל הזה היא של “מי הזיז את הגבינה שלי”. נראה לי שיש פה סטודנטים שהגיעו לקורס עם הבנה מסויימת לגבי מה הם אמורים ללמוד בו, וכשמתברר שזה אחרת – הם מתלוננים. לי זה נראה כזה בזבוז (אבל באמת שכנראה אנשים שונים באים עם מוטיבציות שונות). כזכור, בשאלת הערכת העמיתים הראשונה שעניתי עליה גם אני נתתי משקל יתר לעצם הנכונות המתמטית. אבל מהרגע שהבנתי שזה לא הדגש, ואני הולכת לקבל פה נקודת מבט חדשה, שמחתי מאד. זה לא שאני תמיד כזאת גמישה, אבל מכיון שזה קורס ה-mooc הראשון שלי, אני כזאת לוח-חלק, שהייתי מוכנה להכל. אני מניחה שהתלמידים האחרים באו עם קצת יותר ציפיות, וכשהזיזו להם אותן – זה תסכל אותם.
למה המרצה שלנו תותח? כי לא רק שהוא זה שהפנה את תשומת לבנו לפתיל הזה – כלומר, העובדה שזו ביקורת ממש לא הפחידה אותו – אלא הוא איפשר בכך לעוד לתמידים להצטרף לביקורת הזאת, והם הצטרפו, ועוד איך. יש שם ממש אוסף של קוטראי שלא ראיתי כמותו מעודי. והמרצה לא הרגיש צורך לגונן על עצמו – הרי הוא הסביר את הלוגיקה של המחוון לא פעם ולא פעמיים (למעשה, הוא מסביר אותה בכל סרטון שבו הוא פותר את שאלות המבחן הקודם) – הוא פשוט נתן לתלמידים פתח אוורור. עכשיו, אין לי ספק שהוא קורא את התגובות בעיון ולוקח אותן לתשומת לבו, אולם התגובה היחידה שלו בפתיל, היא להודעה של משתתפת שכתבה מאד יפה כמה היא אוהבת את שאלות הערכת העמיתים – מאותן סיבות שלי – אולם המליצה לנתק אותן מאופן צבירת הנקודות, כדי לא לתסכל תלמידים, ומצד שני כן לתגמל עליהן איכשהו כדי לשהשאיר את המוטיבציה לענות עליהן. הוא ענה לה שאכן יש עניין של הסתכלות אחרת על נקודות בקורס הזה, וזה משהו שהוא חשב עליו בעבר וממשיך לחשוב עליו.
היה עוד משהו שהבחורה כתבה, שמוביל אותי לנושא הבא. היא סיפרה שהיא נותנת פחות דגש למבחן השבועי (על אף שהוא זה מקבלים עליו נקודות) ויותר דגש לתרגילים, כי התרגילים עוברים יותר על החומר הנלמד. אני לגמרי מסכימה איתה, אבל בהיותי אדם הישגי, החלטתי לעשות הפוך. זוכרים שאמרתי שאני מוכרחה למצוא איזון? אז מעבר להחלטה הלוגית הזאת, הגיעה גם הוכחה פיזית: לפני שבוע וחצי הצטננתי. זה משהו מאד יוצא דופן עבורי (במיוחד שמזג האויר ממש לא חייב את זה), והבנתי שהגוף שלי מתחיל לאבד מכוחו, כנראה הן בגלל העדר שעות השינה, והן בגלל הקונפליקט התמידי שאני נמצאת בו. ואז משפט חולף של קולגה עזר לי למקד את עצמי: היא אמרה שהיא לא פותחת את המחשב לפני 9 בלילה, אחרי שהילדים כבר ישנים. נזכרתי שגם אצלי זה פעם היה כך והחלטתי לחזור לזה. וכך אני זונחת את התקופה הקצרה שבה נהגתי לפתוח את המחשב עם בואי הביתה, וחזרתי לפתיחתו רק בסוף היום, אם בכלל. לכן זה אומר שאני חייבת לוותר על חלק ממטלות הקורס, ואני החלטתי לוותר על התרגילים. זה נכון שהתרגילים מחדירים הרבה יותר טוב את החומר הנלמד, אבל הם דורשים יותר השקעה, ואין בהם ציון, אז אני מעדיפה לעשות את המבחנים.
בשבוע השביעי, קיבלתי ציון מאד נמוך במבחן, סתם כי טעיתי בהחלטה אם הוכחה מסויית היא ולידית או לא. משום מה היא לא נראתה לי ולידית, וירדו לי על זה 3 נקודות. במבחן הזה היו 3 שאלות הערכת עמיתים, בשתיים מהן קיבלתי את מלוא 5 הנקודות, אבל בשלישית פספסתי לגמרי – ודווקא לחיוב, למרבה ההפתעה: נתתי 16 נקודות בעוד שהמרצה נתן רק 10 – וירדו לי 5 נקודות. מאחר שהמקסימום במבחן הזה היה 26 נקודות, הציון שלי באחוזים הוא קרוב ל-70…
הערת אגב: המרצה שוב פרסם קישור לפתיל בפורום, הפעם בנושא התאמה של ה-mooc לתרבויות שונות. מתברר שבארצות שונות מלמדים את אותו חומר בזמנים שונים: למשל, הנושא שנלמד בשבוע האחרון של הקורס הוא חומר של אוניברסיטה בארה”ב, אבל חומר של תיכון בחלק מארצות אירופה. זה היה פתיל מעניין מבחינת שהמרצה סיפר שם קצת על לימודי המתמטיקה שלו בתיכון, אבל לא היה לי זמן להתעמק ביותר מזה.
בזמן הזה כמובן אני גם לומדת את הקורס על הצמח. הוא ממשיך להיות ממש מעניין, כמובן באופן שונה לחלוטין מקורס החשיבה המתמטית. הקורס הזה לא דורש חשיבה, אבל הוא כן דורש מעקב אחרי השיעור, והבנה. מתברר שהביולוגיה של הצמח היא מאד מורכבת, ואפילו שהקורס הזה הוא רק קצה הקרחון מבחינת העומק שאפשר להגיע אליו (המרצה מאד מפשט את החומר, אבל מרגישים שיש שם פרטים רבים רבים שמתחבאים מאחורי הפשטות הזאת), עדיין צריך ריכוז בזמן השיעור. המרצה יודע את זה, ויש דברים שהוא חוזר עליהם כמה פעמים. זה מאד מאד עוזר. מה שכיף בקורס הזה הוא שהמרצה מעביר את החומר בצורה מרתקת. הוא מספר עובדות ומדבר על מחקרים בצורה סיפורית, ואני ממש מרגישה איך זה מעניין אותי לשמוע את כל התיאורים המדעיים האלה. למשל, בשאלה מה הצמח מריח, המרצה סיפר שכשמזיקים תוקפים צמח, אז הצמחים שלידו מפתחים עמידות למזיקים האלה. מדהים, לא? איך זה קורה? זה קורה בגלל שהעלים שהותקפו מפרישים חומר שנועד להזהיר את שאר עלי הצמח מהתקפת המזיקים, כדי שהם יפתחו אצל עצמם את העמידות. מתברר, שהחומר המופרש מגיע גם לצמחים השכנים, וכך גם הם מפתחים עמידות. אז בעצם, הצמחים השכנים לא קיבלו אזהרה מפורשת, הם פשוט צותתו לשיחה בין העלים של הצמח המותקף. מגניב, נכון?
בשיעור הרביעי המרצה דיבר על מה שהצמח מרגיש. צמחים יודעים כשנוגעים בהם (רואים זאת למשל בצמחים טורפים, היודעים להסגר כשהטרף שלהם נמצא על העלים שלהם), והמרצה הסביר גם איך הצמח יודע שנוגעים בו (יש עניין של פולסים חשמליים), וגם איך פועל מנגנון הסגירה והפתיחה (באופן מפתיע, יש כאן קטע של אוסמוזה). הוא גם דיבר על השאלה האם, אם הצמח מרגיש, האם הוא חש כאב. התשובה לזה היא גם פילוסופית משהו, אבל גם ביולוגית, ובשרוה התחתונה האמונה כיום היא שהצמח אינו מרגיש כאב. במסגרת זה, המרצה גם העלה את השאלה אם הצמח שומע, ונראה שבשורה התחתונה הוא לא…
החומר של השבוע הזה היה ממש מסובך, והיתה לי תחושה שיהיה לי קשה מאד לעשות את המבחן. אבל בסופו של דבר היו שאלות מאד קלות, ולקח לי בסה”כ 2 נסיונות להגיע לציון 100.
גם בקורס הזה יש תרגילים בסרטונים, אבל הם בד”כ עם שאלות פתוחות, או שאלות רבות ברירה שבהן כל התשובות נכונות. בסרטון הראשון של הקורס הראשון, התרגיל הראשון היה ללכת לפורום ולענות על איזושהי שאלה. כמובן שלא עלה על דעתי לעשות את זה. אני אלך לפורומים בזמן ובמקום שיתחשק לי, ושום תרגיל לא יגרום לי ללכת לשם בכוח. עוד דבר שלא עשיתי היה באחד הסרטונים של השבוע הרביעי: לאחר שהמרצה הסביר את עניין העברת הפולסים החשמליים הנוצרים במגע עם הצמח, הסבר שהיה עמוק ומורכב, הוא נתן קישור לכמה סרטוני יוטיוב שמרחיבים את הנושא. נראה לו? לא מספיק הזמן שהסרטונים האלה דורש ממני, אני אלך לראות 4 סרטונים באורך של 10 דקות כל אחד? החומר אמנם מאד מעניין, אבל יש גבול 🙂
והשבוע הגעתי לשבוע האחרון של קורס החשיבה המתמטית. זה סוג של מרגש, ובסרטון האחרון של השבוע הזה, המרצה נשא כמה מלים נרגשות. אני מביאה אותן מתוך התמליל של הסרטון (אין לי כח לתרגם):

Well, you made it. All you have to do now is complete the final assignment, take the final exam, participate in the peer review process, and you should be well set for taking college level mathematics courses. Or for simply reasoning more effectively, in your job or in your everyday life. Since you got this far, I’m sure you’ll complete these last steps. So let me offer you my congratulations now. These massive online courses are still hugely experimental. The software platform is still being developed and debugged. And the peer review process is very much a work in progress. So simply sticking with us and finishing the course is an accomplishment all by itself. Future generations of students will surely have it easier in some ways. What they won’t find easier, however, is the material itself. Learning facts is relatively easy. Learning to think a whole new way is extremely difficult. However well you think you’ve mastered the material you should feel pleased with completing the entire process under your own motivation. As a lifelong teacher, much of my motivation and reward has been getting to know each generation of students and working with them. Helping them overcome difficulties, and then seeing them succeed. With a MOOC, that regular close contact’s absent, and I miss it. On the other hand, being able to reach tens of thousands of students, as opposed to 25, brings its own reward.

עכשיו ישנו המבחן של שבוע 8, המבחן הסופי, והערכת העמיתים. הלכתי לקרוא שוב את ההוראות של הערכת העמיתים, ופתאום הבנתי איך שגיתי במבחן הראשון שעשיתי, בזה שחשבתי שאפשר להגיש אותו כמה פעמים שרוצים. את המבחן הסופי, אכן אפשר להגיש כמה פעמים שרוצים, והההגשה האחרונה היא זו שתיבדק. בעיני יש כאן איזשהו כשל שמישותי, כאשר למבחנים מסוגים שונים יש הוראות הגשה שונות (בהערת אגב אזכיר שבקורס על הצמח, יש אפשרות להגיש 100 פעמים כל מבחן שבועי, וההגשה האחרונה היא הקובעת. אני יותר אוהבת את המודל הזה, כמובן, משתי סיבות: 1) מקבלים ציון מיד לאחר ההגשה (וכך אפשר לדעת אם כדאי לנסות שוב או לא), ו-2) אפשר לשפר שוב ושוב (כמובן עד למועד ההגשה האחרון). זו גם היתה ביקורת על הקורס המתמטי, והיחידה שקצת הסכמתי איתה). המרצה מסביר שהסיבה שבמבחן הסופי אין “שמירה” ו”הגשה” אלא רק כפתור “הגשה” (שנהיה כפתור ”הגשה חוזרת” אחרי ההגשה הראשונה) היא שהיו תלמידים שלא קיבלו ציון מבמחנים כי הם רק שמרו ושכחו להגיש, והמבחן הסופי הוא כנראה חשוב מכדי לאפשר לתלמידים ליפול בגלל הטעות הזאת.
בשבוע שעבר היה עלי להשאר בבית יומיים, אז ניצלתי אותם להשלמת ההרצאות ב-mooc-ים שלי ולביצוע מבחני השבוע. בלי שום ספק, הקורס על הצמח הוא קל יותר. גם מפני שהוא לא מצריך חשיבה אלא רק הקשבה לסרטונים ו”הקאת” החומר במבחן (ועוד במבחן עם שאלות רב-ברירה), וגם מפני שניתן להגיש את המבחן מספר פעמים עד לשביעות רצון מהתוצאה (לאחרונה מספיקים לי שני נסיונות כדי להגיע ל-100%). אז את היום הראשון ביליתי בצפיה בהרצאות, וביום השני עשיתי את המבחן של השבוע ה-8 בקורס של החשיבה המתמטית. החומר של השבוע הזה היה מאד קשה – באחד הדיונים בפורומים המרצה אמר שאכן המשוב שהוא קיבל בקורסים הקודמים הוא שהחומר של השבוע האחרון הוא הכי קשה – ונאלצתי לצפות בסרטונים כמה פעמים כדי לבצע את המבחן. בערב, נכנסתי לקורס, וראיתי באחד הפורומים דיון שכותרתו מבחן השבוע השמיני- אאוץ’. אחד המשתתפים שיתף בכך שעד עכשיו הלך לו סבבה בכל המבחנים, אבל המבחן הזה עשה לו כאב ראש. עד שסיימתי לקרוא את הפתיל, הגיע זמן הפרסום של תוצאות המבחן (איזה כיף שעברנו לשעון חורף, כך שפער השעות הצטמצם, ויכולתי לראות תוצאות ב-18:00 במקום לחכות עד 19:00). נכנסתי, למבחן, ראיתי את הציון שלי, וחשכו עיניי. 8 מתוך 24. הלם. פשוט שוק. לא נראה לי שאי פעם קיבלתי ציון כזה. לא הבנתי איך הצלחתי לטעות כל כך. אז נכנסתי למבחן וראיתי כך: טעיתי בכל שאלות הערכת העמיתים – היו 3 שאלות, ועל כל שאלה ניתנו 5 נקודות – ונקודה אחד ירדה לי כי לא ראיתי שהשאלה איפשרה לסמן יותר מתשובה אחת, ולכן סימנתי רק אחת, אבל בעצם התלבטתי בין שתי תשובות, ומתברר ששתיהן היו נכונות. אבל באמת הדגש הוא על זה שפספסתי לגמרי בשאלות הערכת העמיתים. זה מאד דיכא אותי בהתחלה, כי כל הקורס הזה, המרצה מכין אותנו להערכת העמיתים שתקרה בסוף הקורס, והנה מתברר שבמקום להשתפר בזה, מצבי החמיר… אבל אחרי כמה דקות מחשבה הבנתי שאני בכלל לא חווה את הציון הזה כמו שצריך. הרי הקורס הזה הוא חסר משמעות מבחינת ציונים. אז מה אכפת לי כמה קיבלתי? להפך, אני יכולה לשמוח ולהנות מהציון הנמוך שלי: בד”כ בחיים שלנו, כשאנחנו חווים כשלון, הוא מלווה בהרבה תחושות אחרות ובמעשים אחרים: אנחנו לפעמים צריכים להתנצל בפני אחרים, צריכים לאחות את השברים או לתקן את המעוות או לכפר על חטאינו. אבל פה זכיתי להזדמנות להכשל, שלא מצריך אותי לעשות שום דבר אחר: לא אכזבתי אף אחד, לא קלקלתי משהו של אחרים, לא עשיתי משהו בל-יכופר. אני יכולה פשוט לשבת ולהנות מהתחושה הבלתי נפוצה (תודה לא-ל) של כשלון. פשוט לתת לעצמי להרגיש שנכשלתי, בלי שום רגשות שליליים שיתלוו לזה. זה הכל. איזה יופי זה. ומה שעוד יפה זה, שבצעירותי, נהגתי לאהוב או לא לאהוב מורים לפי הציונים שקיבלתי במקצועות שלהם. כן, אני יודעת שזה מאד בוגר. כזאת אני. אבל הפעם גיליתי שאני עדיין אוהבת את המרצה ואת הקורס למרות הציון הנמוך. האם התבגרתי קצת? יש לי תאוריה אחרת, אגיע אליה בקרוב בע”ה.
למחרת המשכתי לקרוא את הדיון הנ”ל, וראיתי שמישהי פרסמה ש- במבחן הזה, של השבוע השמיני, הממוצע היה —- 9 מתוך 24. הבנתם? רוב האנשים טעו גם הם בכל שאלות הערכת העמיתים. מדהים. אני יודעת שלפעמים צרת רבים נחמת טפשים, אבל בפעם הזאת דווקא צרת הרבים ניחמה אותי. אולי אני סתומה, אבל גם רוב שאר המשתתפים סתומים 🙂 . ובכלל, סביר להניח, שאם רוב הכיתה נכשלה בשאלות האלה, שהבעיה נעוצה בשאלות ולא בתלמידים.
טוב. אמרנו שהחלטתי לאזן יותר את זמן השימוש שלי במחשב. אבל עמדתי כעת לפני סוף הקורס – המבחן הסופי, ותהליך הערכת העמיתים. היה לי ברור שאצטרך הרבה זמן לשתי המטלות האלה. המבחן אולי לא יהיה על החומר של השבוע האחרון (כך אמר המרצה בדיון הנ”ל), אבל הוא ודאי יכלול כתיבת הוכחות, דבר שלא תרגלתי כלל במהלך הקורס, וזה ידרוש ממני הרבה זמן. כמו”כ, שני דברים נוספים גרמו לכך שאצטרך להשקיע זמן רב מהרגיל בשבוע הזה בקורס: הראשון הוא שבכלל לא התנסיתי בכתיבה מתמטית בעורך של הקורס, ולא בשום תכנת עריכת טקסט אחרת, והבנתי שמלבד ההיבט הלימודי של פתירת המבחן, גם ההיבט הטכני ידרוש ממני מאמץ. השני הוא שהזמן שהוקצב לפתרון המבחן הסופי היה 6 ימים – מיום שלישי עד יום ראשון. לא רק שזה פחות ממה שיוקצב בקורס הצמחי – שם כתוב שהמבחן הסופי יהיה פתוח לשבועיים לשם מענה, וכמו”כ הוא יהיה רב ברירה ללא שאלות פתוחות – אלא שזה פחות ממה שמוקצב למבחן רגיל בקורס הזה: מבחן רגיל פתוח מיום שלישי עד יום שני. בבוקר יום רביעי נסעתי לעבודה בדרך קצת אחרת, ובגלל החלטה שגויה נקלעתי לפקק שבגללו לקח לי שעה להגיע לעבודה (במקום החצי שעה הנורמטיבית של הבוקר). מטבעי אין לי התנגדות לפקקים – יש רדיו (מוסיקה, לא חדשות), יש זמן לחשוב, ואני לא לחוצה להגיע בשעה מסויימת (אינני משתתפת בפגישות כלשהן, כך שאין מי שמחכה לי), אז אני רגועה (יחסית, כן?). אבל בכל זאת, שעה באוטו, גורמת למחשבות. והמחשבות שלי היו שלא כיף לי לבזבז שעה, גם עם כל הנסיבות המקלות שהזכרתי. ותהיתי לעצמי אם בזבוז הזמן הזה הוא לא בעצם המחשה של בזבוז זמן אחר שיש לי בחיי. ואז התחלתי לתהות למה בכלל אני צריכה לעשות את המבחן הסופי של קורס החשיבה המתמטית. העובדה ששאלתי את עצמי את זה הפתיעה אותי, כי כל הזמן היה ברור לי שאני עושה את הקורס הזה כדי לסיים אותו כמו שצריך, עם מילוי כל החובות. למה? כי ככה חונכתי שעושים דברים: אם אני עושה משהו, אז הוא צריך להיות עד הסוף, והכי טוב שאני יכולה. זו פשוט אקסיומה, והיא חלה על כל מה שעושים, גם אם זה קורס אינטרנטי שלא מועיל לשום דבר ואין לו שום חשיבות בחיים שלי. אבל עובדה ששאלתי את עצמי את זה. אולי זה הגיל, אולי זה הזמן שהיה לי לחשוב. בטוח שחלק מזה היה העובדה שידעתי שהבחירה באמת בידי. לא היתה לי מגבלת זמן (ידעתי שמשפחתי תפרגן לי את הזמן הזה בגלל שזה המאמץ האחרון בקורס), ומכיון שכך, יכולתי להחליט בעצמי שבעצם, אין לי שום סיבה לעשות את המבחן: הזמן שאצטרך להקדיש למבחן הוא לפחות כמה שעות טובות (גם בגלל שכל שאלה דורשת כתיבת הוכחה מתמטית טובה, וגם בגלל ההיבט הטכני של כתיבה מתמטית באינטרנט, שלא התנסיתי בו מעולם). ומה אקבל מזה? אולי קצת תרגול בכתיבת הוכחות, ואת הסיפוק של עמידה ב-mooc. אז לגבי כתיבת הוכחות: נכון, היתי מאד שמחה לו יכולתי לפתח את היכולת הזאת אצלי, כי מאד נהניתי לראות את ההוכחות שהמרצה הראה במהלך הקורס. אבל האם היכולת הזאת היא חיונית? האם היא שווה את ההשקעה? מסופקתני. ולגבי הסיפוק של סיום Mooc: הבנתי כבר בהתחלהשבקורס הזה אינני לומדת רק את החומר הנלמד, אלא גם לומדת איך אני מתמודדת עם קורס בפורמט הזה, בתקופה זו בחיי שבה אני נשואה, אם, ואשה עובדת. אז הנה אני לומדת עוד משהו: בנסיבות הקיימות, עם רמת הקושי של המבחן, ורמת המחוייבות שלי לדברים חשובים בחיי, אינני יכולה לסיים את הקורס הזה כראוי. ככה זה, וזה משמח אותי שאינני נכנעת לתכתיבי הקורס, אלא מקשיבה לעצמי ולמה שנכון לי. לומר שכל חלקי המוח שלי קיבלו את ההחלטה בעין יפה? ממש לא. חלק ממני האשים אותי בעצלנות, חלק האשים אותי בכניעה לנוחות ובחוסר נכונות להשקיע. וחלק ממני התאכזב מאד, כי כל המיקוד של המבחנים השבועיים היה בשאלות הערכת עמיתים כהכנה להערכת העמיתים שתתרחש בסוף, אבל אם לא עושים את המבחן, אי אפשר לעשות הערכת עמיתים, כך שכל ההכנה הזאת היא לשווא… חלק מהקולגות שלי צחקו עלי ואמרו שחוסר זמן זה תרוץ לא אינטלגנטי. ותרוץ לא אינטלגנטי זה אפילו יותר חמור מסיבה לא אינטלגנטית, כי סיבה לא אינטלגנטית היא בעצם תרוץ, אבל תרוץ לא אינטלגנטי הוא… אבק-טיעון. אבל מנגד היתה ההרגשה הפנימית שלי. מהרגע שהחלטתי לא לגשת למבחן, הרגשתי שלוה. הרגשתי משוחררת. הרגשתי שאני מחליטה לגבי הקורס ולא הקורס מחליט לגבי. ואז הבנתי שזה הדבר הנכון. וכך, קורס שנפתח בקול תרועה רמה הסתיים בקול ענות חלושה / קול דממה דקה. עוד המשכתי להכנס לקורס, לקרוא את ההודעות שהמרצה כתב לגבי הפרוצדורות של הגשת המבחן, וההערכה ההדדית שמתרחשת אחריו, וראיתי דיונים על זה בפורומים. מידת ההסתבכות שאנשים נתקלו בה האלה רק חיזקה אצלי את ההרגשה שעשיתי את הדבר הנכון כשהרפיתי מהקורס בשלב הזה. מתברר שאני דווקא חלק מהרוב – המרצה פרסם היום סטטיסטיקות הגשה, וכתב שמתוך 5,136 סטודנטים שהיו פעילים בשבוע שעבר, בסה”כ 978 סטודנטים הגישו את המבחן. אז נכון שאני אוהבת להיות דווקא במיעוט, אבל הפעם אצטרך להסתפק בהליכה בתלם… בהקשר הזה, הקולגה שקראה לסיבה שלי תרוץ-לא-אינטלגנטי, שלחה לי  מאמר, האומר שמאחר שיש נשירה גדולה מאד מ-mooc-ים, מתברר שהמודל הזה לא עובד, ומה שצריך להחליף אותו הן הרצאות קצרות כמו של TED. הממ… אז בתור נושרת (ואפרט עוד מעט את דעתי לגבי ההגדרה שלי כנושרת), לדעתי המסקנה הזו שגויה. ראשית, אני חושבת שה-mooc-ים כעת רק מתהווים, ומוקדם להסיק מסקנות לגבי מידת הצלחתם. המרצה שלנו, למשל, כל הזמן משנה דברים בקורס, ויתכן שבאחד הגלגולים העתידיים של הקורס הזה הייתי יכולה לסיים אותו בהצלחה (המרצה, אגב, מאד מעודד תלמידים לקחת את הקורס הזה יותר פעם אחת, כי לטענתו החומר קשה לתפיסה בפעם הראשונה). שנית, גם אם נשרתי מהקורס – למדתי ממנו ה-מ-ו-ן. כל ההרצאות שצפיתי בהן העשירו אותי מאד, ואין ספק שהרצאות של כמה שעות הן עדיפות בהרבה מבחינת יכולת ההבנה וההתעמקות, מאשר סרטונים חד-פעמיים בני 20 דקות. דבר שלישי, רמת האמינות של הרצאה של TED בעיניי נמוכה מאד מאד מאשר הרצאה של מרצה מסטנפורד. בעיניי הרצאות TED הן סוג של בידור, עם מעט מאד השכלה, כי המרצים מרגישים שהם חייבים לרתק את הקהל וזה בא על חשבון העומק. המאמר גם טוען שאין ב-mooc-ים אינטראקציה. עכשיו, כמובן שזה לא נכון, כי יש פורומים והמרצים בשני הקורסים שלי משתתפים בדיונים שם, אבל משהו שחשבתי עליו בהקשר של הנשירה שלי, ובהקשר של אינטראקציה, אולי כן נכון: אני תלמידה שצפתה בכל הסרטונים (והמערכת יודעת את זה, כי היא מסמנת לי וי ליד כל סרטון שנכנסתי לראות, ויש גם את הבחנים שבתוך הסרטונים) והגישה את כל המבחנים מאז שנרשמתי לקורס. פתאום החלטתי לא לגשת למבחן. בעיני היה נכון במקרה כזה שהמערכת תעלה על זה, ותשלח לי דואל, משהו בסגנון “עכשיו נשברים? בואי תשקיעי עוד מאמץ קטן ותוכלי לומר שסיימת את הקורס בהצלחה”. אני אישית לא יודעת אם דואל כזה היה משנה לי את ההחלטה, אבל זה בהחלט היה משמח אותי לדעת שלמישהו אכפת, וזו דרך נוספת שבה המערכת יכולה לעודד כמה שיותר תלמידים לסיים את כל החובות.
ומילה אחרונה לגבי הנשירה שלי. אני מניחה שאני אמנם נחשבת נושרת – מאחר שלא סיימתי את חובות הקורס – אבל אינני מרגישה נושרת. צפיתי בכל הרצאות הקורס, ביצעתי את כל המבחנים השבועיים, וגם חלק ניכר מהתרגילים. הדבר היחיד שלא עשיתי זה את המבחן. כל אני מרגישה שמבחינה לימודית קיבלתי כל מה שיכולתי לקבל, רק לא הראיתי למערכת את זה. לכאורה, אילו רציתי לא לנשור, יכולתי לבצע את המבחן בקצרה, רק כדי לצאת ידי חובה, אפילו אם הייתי מקבלת ציון נמוך או נכשל. אבל לא חשבתי על זה, ובדיעבד אני שמחה שכך. אילו עשיתי זאת, זה היה סתם נועד לגרום למערכת לא להחשיב אותי בין הנושרים, אבל זאת נראית לי סיבה לא טובה לבצע את המבחן. בזה שלא ביצעתי את המבחן הודיתי באמת שלי – המבחן לא חשוב לי. אם זה גורם לי להחשב נושרת – אני יכולה לחיות עם זה.
אז נותרתי עם קורס הצמחיה. אני נהנית מאד מההרצאות, כי כאמור המרצה ממש כמו מספר סיפור. בשבוע שעבר הנושא היה החוש השישי של הצמח. החוש השישי שלנו הוא חוש שיווי המשקל (ונמצא בתעלת האוזן של האדם), והמרצה התייחס לשאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי: איך השורשים של הצמח יודעים להתקדם לכיוון עומק האדמה, בעוד הגבעול יודע לצמוח למעלה. הוא תהה אם זה עניין של המשכות לאור, או אולי זיהוי של כח המשיכה (אני בכלל חשבתי שזה עניין שהשורשים מחפשים מזון…). אז עשו כמה ניסויים עם צמחים – אחד מהם היה בחלל, איפה שכח המשיכה הוא הרבה יותר קטן – וראו שאכן השורשים מחפשים את כח המשיכה, וכשהם לא מוצאים אותו הם גדלים לכל הכיוונים…. מגניב, נכון? לא העליתי בדעתי שצמח יודע על כח המשיכה…
כאמור, בניגוד לסרטונים המתמטיים, הסרטונים הביולוגיים הם קצרים. אמנם בסה”כ הם מגיעים לאורך של 45-60 דק, אבל מחולקים לסרטונים באורך שבין 4 ל-10 דקות. בזמן שאני צופה בהם, זה קצת מעצבן כי אחרי כל סרטון צריך לחזור לרשימת הסרטונים ולבחור את הבא בתור. אבל מצד שני, אחרי זה, אם אני רוצה לחזור לנושא מסויים שנדון, קל לי יותר כי לכל סרטון יש כותרת של הנושא שלו, ואני יכולה בקלות למצוא את מבוקשי. למשל, שוחחתי עם אחד הקולגות שלי על השאלה אם צמח יכול לחוש כאב (כפי שסיפרתי קודם, זה נדון במסגרת הנושא מה צמח מרגיש). אז שמחתי שאני יכולה להוריד אלי את הסרטון שדבר על זה (סרטון בן פחות מ-4 דקות), ושלחתי לאותו עמית את הקישור לסרטון. זה היה ממש נוח, כי יכולנו לדבר על הטיעונים של המרצה אחרי ששנינו שמענו בדיוק מה הוא אמר, וללא שהייתי צריכה לתווך. הדיון עצמו היה מעניין מאד, מפני שהעמית הזה הוא פילוסוף, וככזה הוא נוהג להעמיד בסימן שאלה גם דברים שנראים יציבים. המרצה נתן כמה טיעונים למסקנה שלו שצמח אינו מרגיש כאב, אולם עמיתי הפילוסוף טען שהטיעונים הללו נובעים מקבעון של בני אדם שגורם להם לחפש באורגניזמים אחרים את אותם מנגנונים שקיימים בבני אדם עבור אותן פעולות, והקבעון הזה עלול למנוע מאיתנו למצוא דברים חדשים שקיימים בצמחים ואינם קיימים בבני אדם. הגישה הזאת מוצאת חן בעיני.