המלצה על ספר – בין שתי ערים / צ’רלס דיקנס

אז נכון, זה לא ספר חדש (אם כי מה זה 150 שנה לעומת חיי נצח… ), אבל המהדורה שקראתי יצאה בשנת 2011, ולא זכור לי שקראתי אותו אי פעם (מצד שני, בהחלט יתכן שקראתי ושכחתי…). מה שגרם לי לקרוא אותו כעת הוא המלצה שכתב יוני לפני שבועיים. מאחר שבאותו אחרי הצהריים הלכתי לספריה, לקחתי את הספר.

בהתחלה היתה לי הוה אמינא לקרוא את הספר באנגלית (אפשר להוריד אותו מפרוייקט גוטנברג). אבל למרות שבד”כ די נוח לי לקרוא באנגלית, התקשיתי מאד בספר הזה, בעיקר בגלל המבנה הורכב של המשפטים של דיקנס. עם זאת, התרגום של מרים יחיל-וקס הוא מצוין, ולא הרגשתי שאני קוראת ספר מתורגם, כך שלא סבלתי :)…

אפשר לקרוא אצל יוני מה לדעתו הופך את הספר הזה לקלאסיקה, ומאד אהבתי את נימוקיו. על גבי הנדבך שלו, אני רוצה לכתוב מה אני אהבתי בספר.

ראשית, מאד אהבתי את התיאור החי של המהפכה הצרפתית. הסיפור האנושי שבספר הרבה יותר קשר אותי למניעים של המהפכה – ממש הבנתי את המניעים של המהפכה, והרגשתי שהריגה בגיליוטינה לא רק שלא היתה אכזרית, אלא שהיא רחומה וחנונה לעומת מה שבאמת הגיע לאצולה – ונראה לי הרבה יותר טוב לקרוא אותו מללמוד על המהפכה מאשר מתוך איזה ערך באנציקלופדיה. עם זאת, החסרון הוא כמובן שהסיפור הוא בדיוני, וקשה לדעת מה היה שם באמת, וכן שמאחר שהוא מסופר על קבוצת אנשים קטנה, ישנם פנים רבות של המהפכה שכלל לא באים לידי ביטוי בספר.

הדבר השני שאהבתי הוא העלילה. היא מתנהלת די לאיטה במשך רוב הספר, אבל זה בסדר גמור כי היא כתובה בצורה מעניינת, ולכן על אף שאין הרבה מתח, מצאתי את עצמי רוצה לקרוא בו כל הזמן. עם זאת, יש שכר לקריאה הסבלנית כי בחלק השלישי של הסיפור, אחרי עמוד 250, חל מפנה הדרמטי, והמתח עולה. זה לא שקשה להגיע לעמוד הזה, אבל בכל זאת התחושה היא שאם יש כזה דבר חשוב בספר, לא ברור למה הוא נשמר לשלב כ”כ מאוחר. אבל אל תתבאסו, גם מה שקורה לפני כן הוא מעניין, וגם אלמלא קרתה התפנית המעניינת בסיפור – היה שווה לקרוא את זה.

הדבר האחרון הוא השאלה אם מה שקרה בסוף הוא דבר טוב. אינני רוצה לספיילר, לכן לא אומר מה קורה בסוף. רק אומר את דעתי עליו: אמנם בקריאה ראשונה המעשה נראה הרואי ורומנטי, והדמות שעושה את המעשה אף מסיימת את הספר במשפט מפורסם: “טוב דבר זה שאני עושה מכל דבר שעשיתי עד כה; טובה המנוחה שאני הולך אליה מכל מנוחה שידעתי עד כה” (אין במשפט הזה משום ספויילר מאחר שהוא גם מצוטט באחורי הספר), אבל אני תוהה אם באמת מבחינה מוסרית ואמונית הוא היה מעשה ראוי.

ועכשיו אסיים בכמה ציטטות שאהבתי.

הציטטה הראשונה היא פילוסופית-משהו, אבל לא צריך להבהל מהנימה הפילוסופית בקטע הזה, זו לא נימה נפוצה בספר:

עובדה מופלאה ומעוררת מחשבה היא שכל יצור אנושי נברא כסוד עמוק ומסתורי לכל זולת. בבואי עם לילה לעיר גדולה אני מהרהר בכובד ראש בסוד המצוי בכל אחד מן הבניינים המגובבים יחד באפלה; סוד צפון בכל חדר מחדריו של כל בניין; כל לב מבין מאות ואלפי הלבבות שפועמים שם צופן, אפילו בהרהור סתר, סוד החבוי מפני הלב הקרוב אליו מכולם! חלק מן האיום, אפילו במוות עצמו, קשור לכך. איני יכול עוד להפוך את דפי ספר זה האהוב עלי ולקוות לשווא להספיק לקרוא בו עד תום. איני יכול עוד להביט אל תוך הים האינסופי אשר בו, בהבזק אור רגעי, צדה עיני מטמון שנקבר ודברים אחרים שהמים מכסים. נגזר שהספר ייסג בטריקה, לעולם ועד, אחרי שהספקתי לקרוא רק עמוד אחד. נגזר שהמים ייחתמו בכפור הנצחי כשהאור ריצד על פניהם, ואני עמדתי על החוף ולא ידעתי. ידידי מת, שכני מת, אהובתי, יקירת נפשי, מתה; את הסוד שהתגבש הונצח באותם חיים ייחודיים אשא עמי עד סוף חיי. האם בכל בתי העלמין בעיר זו שבה אני מהלך יש נרדם אחד שהוא חידה גדולה יותר מתושביה הטרודים, שחביון נפשם הוא תעלומה בעיני, כמו שלי ביניהם?

את הקטע הבא אהבתי בגלל היכולת של מדאם דפארז’ לחכות בסבלנות לפרוץ המהפכה (דו השיח הזה מתקיים כמה שנים לפני פרוץ המהפכה), לעומת קוצר הרוח של מסיה דפארז’. זה קצת הזכיר לי את המשפט “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”.

“אבל יקירתי!” פתח דפארז’.
“אבל יקירי!” חזרה ואמרה מדאם וניענעה את ראשה בעוז. “אבל יקירי! לבך נפל הלילה יקירי!”
“טוב, זה נכון,” אמר דפארז’ כאילו נעקרה המחשבה מחזהו, “זה לוקח הרבה זמן”.
“זה לוקח הרבה זמן,” חזרה אשתו על דבריו. “ומתי זה לא לוקח הרבה זמן? נקם ושילם דורשים הרבה זמן; זה הכלל.”
“לא דרוש הרבה זמן להנחית מכת ברק על מישהו,” אמר דפארז’.
“כמה זמן דרוש,” תבעה לדעת מדאם בשלווה, “כדי ליצור ולכלוא ברק? תגיד לי.” דפארז’ המהורהר הרים את ראשו, אולי גם בזה יש משהו.
“לא דרוש הרבה זמן,” אמרה מדאם, “לרעש אדמה לבלוע עיר. אז טוב, תגיד לי כמה זמן דרוש להכין רעש אדמה?”
“הרבה זמן, אני משער,” אמר דפארז’.
“אבל כשהוא מוכן, הוא מתרחש, והוא טוחן לאבק כל מה שהוא נתקל בו. בינתיים נמשכות ההכנות, גם אם לא רואים ולא שומעים אותן. זו הנחמה שלך. תיאחז בה.”היא קשרה קשר נוסף במטפחת בעיניים רושפות, כחונקת צר ואויב.
“אני אומרת לך,” אמרה מדאם ופשטה את ידיה לשם הדגשה. “כי אף על פי שזה דורש זמן רב, זה כבר בדרך – ובוא יבוא.אני אומרת לך שזה לא מתמהמה, ולא נעצר.  אני אומרת לך שזה ממשיך להתקדם כל הזמן. תסתכל מסביב בחיים של כל מי שאנחנו מכירים; תראה את הזעם ואת אי השקט שהז’אקים פוגשים בכל מקום בבטחון הולך וגובר משעה לשעה. דברים כאלה יכולים להמשך? בה! תרשה לי לצחוק.”
“אשתי האמיצה,” השיב דפארז’, שעמד לפניה בראש מורכן מעט, ידיו שלובות מאחורי גבו, כמו תלמיד צייתן וקשוב לפני מורה הדת שלו, “אני לא מפקפק בכל זה. אבל זה נמשך הרבה זמן, ויתכן – את יודעת היטב, אשתי, יתכן – שזה לא יקרה בימי חיינו.”
“אז טוב! אז מה?” דרשה מדאם לדעת וקשרה קשר נוסף, כאילו חנקה עוד אויב.
“ובכן!” אמר דפארז’ במשיכת כתף שחציה תלונה וחציה התנצלות. “אנחנו לא נראה את הנצחון.”
“אבל נדע שתרמנו לו,” השיבה מדאם ופרשה את ידה במחוות תקיפה. “דבר ממה שאנחנו עושים לא נעשה לריק. אני מאמינה בכל לבי שנראה את הנצחון. אבל גם אם לא, אפילו אדע לבטח שלא, תראה לי צוואר של אציל ורודן, ואני עדיין – ” ואז חשקה מדאם שיניים וקשרה קשר איום ונורא באמת.
“חכי!” קרא דפארז’, שהסמיק מעט כאילו חש שמאמשימים אותו בפחדנות. “גם אני, יקירתי, אין דבר שלא אעשה.”
“כן! אבל החולשה שלך היא שלפעמים אתה צריך לראות את הקרבן שלך ואת ההזדמנות שלך כדי להחזיק מעמד. תחזיק מעמד בלי זה. כשיגיע הזמן, שחרר נמר ושטן; אבל חכה לזמן הנכון, עם נמר ושטן מרוסנים – לא גלויים – אבל תמיד נכונים.”
מדאם חיזקה את עצתה במכה שהנחיה על הדלפק הקטן בשרשרת המטבעות, כאילו פוצצה את מוחו, ואחר אספה את המטפחת הכבדה תחת בית שחיה בשלווה, וציינה שהגיע הזמן ללכת לישון.

את הקטע הבא אהבתי בגלל הציניות שבו. יש משהו חביב בקריאת ציניות שנכתבה לפני למעלה מ-100 שנים. כדי להקל על ההבנה, אסביר את ההקשר: המהפכה הצרפתית בעיצומה, וההמון עט על בתי אנשים שהיו מזוהים עם האצולה (במקרה שלנו – מסיה גאבל), מתוך רצון חד משמעי לרצוח אותם:

לא זו לבד אלא שהכפר, שראשו הסתחרר כגלגל מחמת הרעב, הדלקה וצלצולי הפעמון, נתקף לפתע חשק לראות את מסיה גאבל, שהיה ממונה על איסוף המסים ודמי השכירות – אף שהראשונים היו זעומים מאד, ודמי שכירות לא גבה כלל; ביתו הוקף, והאיש הוזמן לצאת למפגש אישי. בתגובה נעל מסיה גאבל את דלתו על מנעול ובריח והסתגר כדי לשקול את ההזמנה בינו לבין עצמו… ככל הנראה בילה שם מסיה גאבל לילה ארוך; הטירה הבוערת סיפקה לו אור וחום, והמהלומות על דלתו, בליווי צלצולי הגיל, סיפקו את המוזיקה.

ולבסוף, ברחבי הספר דיקנס מעביר קצת ביקורת על המהפכה במשפטים נוסח:

… למען הרפובליקה המפציעה, הרפובליקה האחת והמאוחדת, שהבטיחה לכל חופש, שוויון ואחווה – או מוות.