המלצה על ספרים – לי צ’יילד

לפני כמה שנים, באחת השבתות בהן שהינו אצל חמי וחמותי, נפל לידי ספר – “הצלף” שמו, מאת לי צ’יילד.
כעקרון, אינני נשבית בקלות בקסמיהם של ספרים.
לכן, בסקפטיות זהירה פתחתי אותו והתחלתי לקרוא.
וקראתי.
וקראתי.
נדמה לי שלא הצלחתי לסיים את הספר באותה שבת, אז חמותי השאילה לי אותו.
וכך התחיל הרומן שלי עם ספריו של לי צ’יילד. הגיבור שלו, ג’ק ריצ’ר, הוא שוטר צבאי לשעבר, הנודד כעת ברחבי ארה”ב כשרק מברשת שיניים בכיסו, ופותר תעלומות והורג את האנשים הרעים.
ברור שגיבור כזה לא יכול להיות מציאותי, אבל דווקא בגלל זה הוא מוצא חן בעיני – הוא מנצח בכל הקרבות, הוא תמיד מפצח את התעלומה (גם אם לפעמים זה ברגע האחרון, עדיין הוא הראשון שמבין מה באמת קורה פה), והוא לא מחובר לשום דבר – אין לו משפחה, חברים, עבודה. הוא חופשי ומאושר. מיד אחרי פתרון כל תעלומה הוא נושא את רגליו ליעד חדש ובלתי ידוע.

עד כה, ישנם 17 ספרים בסדרה, ואת כולם קראתי. את רובם המכריע אהבתי, אם כי יש לי כמובן אהובים יותר ופחות. הכי אהוב עלי, ולא רק משום שהוא הראשון שקראתי, הוא “הצלף”. יש בו את כל התכונות שאני אוהבת בג’ק ריצ’ר – העצמאות שלו, השכל שלו, הכח שלו. אין פלא שמכל הסדרה, את הספר הזה החליטו להפוך לסרט (אבל הסרט ממש,אבל ממש, לא מוצלח כמו הספר). ויש על ג’ק ריצ’ר ערך בויקיפדיה.

אז כמו שאני אוהבת לעשות, אספתי פה ציטטות מכל הספרים. חלקם ספויילרים, אבל לא נוראיים (הם מגלים אולי חלק מהספר, אבל לא את הסוף, חלילה).

הספרים מופיעים פה לפי סדר ההופעה שלהם, אבל אין חובה לקרוא אותם בסדר הזה. כל ספריו תורגמו לעברית, אבל משום מה שמות הספרים הם לא תרגום מילולי של הכותרים באנגלית. בויקיפדיה בעברית יש רשימת הספרים בעברית לצד שמותיהם באנגלית.

כסף קטלני

זה הספר הראשון. הוא לא הכי אהוב עלי, כי חלק מהאלימות שם היא די מבחילה, ואפילו ברברית. עם זאת, פה ריצ’ר מוצג לראשונה, אז מעניין לראות את הצדדים שלי צ’יילד בוחר להראות בו. דבר נוסף שטוב בו, זה שהוא מתחיל ישר מהאקשן. כבר במשפט הראשון, ג’ק ריצ’ר נעצר.

דלתות נפתחות בתנופה, שוטרים קופצים החוצה. שניים מכל מכונית, כלי נשק דרוכים… אני בסך הכל ישבתי והסתכלתי עליהם. ידעתי מי נמצא בדיינר. טבח מאחור. שתי מלצריות. שני זקנים. ואני. המבצע הזה היה בגללי. הייתי בעיר פחות מחצי שעה. החמישה האחרים בטח היו פה כל החיים. אם הייתה איזו בעיה עם אחד מהם, סמל נבוך היה מתגנב פנימה. הוא בטח היה מצטדק. הוא היה ממלמל. הוא היה מבקש מהם לבוא איתו לתחנת המשטרה. כך שכלי הנשק הכבדים וההסתערות לא נועדו לאף אחד מהם. הם נועדו לי. דחפתי את החביתה לפה ותקעתי חמישייה מתחת לצלחת. השארתי את הידיים מעל לשולחן ושתיתי את מה שנשאר בכוס.(העמוד הראשון)

“אתה מבין את זכויותיך?” הוא אמר את זה עוד פעם.
שוב לא הגבתי: נסיון ארוך לימד אותי ששתיקה מוחלטת היא הדרך הטובה ביותר. אם תגיד משהו, הם יכולים לשמוע משהו אחר. להבין משהו אחר. לפרש משהו אחר. זה יכול להרשיע אותך. זה יכול להרוג אותך. השתיקה מעצבנת את הקצין שעוצר אותך. הוא חייב להגיד לך שזכותך לשתוק, אבל הוא לא יכול לסבול את זה שתיישם את הזכות הזאת.(עמ’ 9)

 

האויב

זהו מה שנקרא באנגלית prequel (ואין למילה זו תרגום עברי) שהוא חיבור של שתי המלים sequel ו-pre. הכוונה היא לספר שנכתב לאחר קודמו בסדרה (לכן הוא sequel), אבל מתאר תקופה שקודמת לספר הקודם (לכן המילה pre).
הספר הזה מתרחש בתקופה שג’ק ריצ’ר עוד היה בצבא. בספר הזה אמו עדיין חיה, וגם אחיו ג’ו, וזה נותן הצצה לחיים של ריצ’ר כחלק ממשפחה. כמעט אין הצצות כאלה בספרים האחרים, מה שהופך את זה לעוד יותר מעניין.

ג’ו, כנראה, היה האדם הנוסף היחיד על פני האדמה שאהב קפה כמו שאני אהבתי. הוא התחיל לשתות קפה כשהיה בן שש. אני חיקיתי אותו מיד. הייתי בן ארבע. שנינו לא הפסקנו מאז. הצורך של האחים ריצ’ר בקפאין גורם להתמכרות להרואין להיראות כמשהו זניח.

(עמ’ 82)

 

 

בשורת העיטורים הראשונה, מצד שמאל, יש לי כוכב הכסף, לידו מדליית שירות ההגנה ולצדה עיטור לגיון הכבוד. בשורה השניה ענדתי את מדליית החייל, את כוכב הברונזה ואת לב הארגמן. בשתי השורות התחתונות יש עיטורים פשוטים. את כל המדליות והעיטורים החשובים הרווחתי במקרה, כך שאין להם יותר מדי משמעות בעיניי, אבל נראה שהם טובים לדברים כמו שדרוג בטיסות, למשל. ג’ו התלהב משתי השורות העליונות. הוא שירת חמש שנים במודיעין ולא קיבל שום מדליה חשובה.

(עמ’ 84)

אמא של ריצ’ר מדברת לריצ’ר ולג’ו

“אני צרפתיה,” אמרה. “אתם אמריקנים. יש הבדל גדול. אם אשה אמריקנית חולה, היא זועמת. איך לעזאזל זה קורה לה? היא מוכרחה תקן את העוול שנעשה לה באופן מיידי. אבל הצרפתים מבינים שקודם צריך לחיות ואחר כך צריך למות. זה לא עוול. זה משהו שקורה משחר ההיסטוריה. כך זה צריך להיות. ”

(עמ’ 95)

 

“מה הוא עשה לך?” [ריצ’ר שאל]
“הוא ירה לי ברגליים.”הנהתי. הבטתי בתחבושות. טריפונוב ירה בפיקות הברך שלו. שתי ברכיים, שני כדורים. שתי יריות.
“הא ירה מלפנים או מהצד?”
“מהצד,” השיב.
“מלפנים זה יותר גרוע,” אמרתי. “היה לך מזל. לא שמגיע לך.”
“לא עשיתי שום דבר.”
“לא? בדיוק פגשתי את אשתך.”
“כלבה בולגרית.”
“אל תגיד את זה.”
“זו אשמתה. היא לא מסכימה לעשות מה שאני אומר לה. לגברים צריך לציית. כמו שכתוב בתנ”ך.”
“שתוק,” אמרתי.
“אתה לא מתכוון לעשות משהו?”
“דווקא כן,” אמרתי. “תסתכל.”
הנפתי את כף היד שלי כאילו ניסיתי לגרש זבוב מעל השמיכה שלו. הנחתי מכה קלה על צד הברך הימנית שלו. הוא צרח ואני התרחקתי מן המיטה ויצאתי מן החדר.

(עמ’ 251)

 

 

“איפה המקום הטוב ביותר שהוצבת בו אי פעם?”
חייכתי. עניתי לה את התשובה שנתתי תמיד כששאלו אותי את השאלה הזו.
“כאן,” אמרתי. “כאן ועכשיו.”

(עמ’ 263)

בדרך הקשה

זה אחד האהובים עלי. ריצ’ר במיטבו, העלילה טובה – הולכת בכיוון מסויים, אח”כ מחליפה כיוון; האנשים הרעים מתים; הכל דבש.

 

טלפונים שקטים הלחיצו את ריצ’ר. הוא בא מעולם שבו תחיבה פתאומית של יד לכיס הסתיימה בשליפת אקדח, לא טלפון.

(עמ’ 165)

 

הוא ישב על הספה והניח את ראשו על הכר והסתכל בתקרה. הוא האמין שאפשר להנדס לאחור כל דבר. אם אדם אחד או קבוצה אחת בונה משהו, יכול אדם אחר או קבוצה אחרת לפרק אותו. זה היה עיקרון בסיסי. נדרש לשם כך רק מיזוג של הבנת הזולת ומחשבה ודמיון. והוא אהב לחץ. הוא אהב מועד סופי. הוא אהב זמן קצר ונתון לפתירת בעיות. הוא אהב לעבוד במקום שקט. והוא אהב לעבוד עם עוד ראש אחד. לא היה לו ספק שיחד עם פולינג הוא יפתור את הבעיה כולה עד הבוקר.

(עמ’ 234)

 

“אין לך שעון,” אמרה פולינג.
“היה לי. הוא נשבר לי. זרקתי אותו.”
“אם כך, סביר יותר שהוא צדק.”
“אבל אני בדרך כלל יודע מה השעה.”
“עצום את עיניך.”
“בסדר.”
“מה השעה עכשיו?”
“תשע שלושים ושש.”
“לא רע,” אמרה פולינג. “השעון שלי מראה תשע שלושים ושמונה.”
“השעון שלך ממהר.”
“אתה רציני?”
ריצ’ר פקח את עיניו. “לגמרי.”
פולינג גיששה בידה על שולחן הקפה שלה ושלתה שלט-רחוק של הטלוויזיה. היא הדליקה את ערוץ מזג האוויר. השעה שהוקרנה בפינת המרקע ושהתקבלה מחזאי רשמי כלשהו, היתה מדוייקת עד לשניה. פולינג שבה והסתכלה בשעונה.
“אתה צודק,” אמרה. “הוא ממהר בשתי דקות.”
ריצ’ר שתק.
“איך אתה עושה זאת?”
“אני לא יודע.”

(עמ’ 235)

 

פולינג שאלה אותו: “מה השעה?”
“שמונה עשרה דקות לפני שבע,” הוא אמר. “בבוקר.”
“אתה פלא שלא ייאמן.”
“זה כישרון שאינו מועיל ביותר. רק אולי חוסך לי מחיר של שעון חדש.”

(עמ’ 240)

 

הוא היה רגוע. זה היה עוד לילה בשורה ארוכה של ארועים אלימים שקרו בחייו. הוא התרגל לזה, פשוטו כמשמעו. גן החרטה נעדר מהדי-אן-איי שלו. פשוט לא היה שם. אחרים אולי מצטערים במבט לאחור על מה שעשו. הוא השקיע את מרצו במציאת הדרך הטובה ביותר להסתיר את הגופות.

(עמ’ 398)

 

אתה עומד למות

על אחיו:

“אתה מאד דומה לו”, אמרה.
“במובנים מסויימים,” אמר ריצ’ר. “לא בכול. אני חי.”
“לא היית בלוויה שלו.”
“כן, העיתוי לא התאים.”
…
“אנשים אהבו אותו,” אמרה.
“אני מניח שהוא היה בסדר.”
“זה הכול?”
“זו מחמאה, בהתחשב בזה שאנחנו אחים”.

(עמ’ 33)

לא דופק חשבון:

“תמשוך את השיחה,” אמר סטייווסנט. “תנצל את הסקרנות שלהם נגדם. תמשוך את הזמן.”
ריצ’ר הרים את השפופרת. “הלו,” אמר.
“בפעם הבאה לא יהיה לך מזל כזה,” אמר קול.
ריצ’ר התעלם ממנו והתרכז ברעשי הרקע.
“היי,” אמר הקול. “אני רוצה לדבר איתך.”
“אבל אני לא רוצה לדבר איתך, דפוק שכמוך,” אמר ריצ’ר והשיב את השפופרת למקומה.
סטייווסנט ופרוליך הביטו בו בתדהמה.
“מה אתה עושה לעזאזל?” שאל סטייווסנט.
“לא התחשק לי לדבר,” אמר ריצ’ר.
“ביקשתי ממך למשוך את השיחה הזאת ככל שאתה יכול”.
ריצ’ר משך בכתפיו. ” אם רצית שזה ייעשה בדרך אחרת, היית צריך לעשות את זה בעצמך. היית יכול להעמיד פנים שאתה הוא אני ולדבר כמה שאתה רוצה.”

(עמ’ 242)

על הילדות שלו:

“אני הייתי צעיר ממנו בשנתיים, אבל אני הייתי גם גדול וגם קשוח, ולא ממש למדן. אז התחלתי להשגיח עליו. מתוך נאמנות, אני מניח, וגם אהבתי לריב. הייתי בן שש והגעתי לכל מקום. למדתי הרבה דברים. למדתי שהדבר הכי חשוב הוא הסגנון. אם אתה נראה כאילו אתה מתכוון למה שאתה אומר, אנשים בורחים. אלא שלפעמים הם לא ברחו. כבר בשנה הראשונה התחילו איתי כל מיני חבר’ה בני שמונה. אחר כך השתכללתי. פגעתי באנשים. הייתי מטורף. זה התפרסם. היינו מגיעים לאיזה מקום חדש ומהר מאד אנשים הבינו שהם צריכים לרדת מג’ו, או שיהיה להם עסק עם הפסיכי”
“נשמע שהיית ילד למופת.”
“זה היה בצבא. בכל מקום אחר היו שולחים אותי לבתי ספר לעבריינים צעירים.”
“אתה אומר שג’ו למד לסמוך עליך.”
ריצ’ר הנהן. “בעקרון, זה נמשך עשר שנים. זה בא והלך וזה הפך נדיר יותר ככל שהתבגרנו. אבל כשזה קרה זה היה מאד רציני. אני חושב שהוא הפנים את זה. עשר שנים הן המון זמן בילדות. אני חושב שזה הפך למשהו אוטומטי אצלו, להתעלם מהסכנה משום שהפסיכי תמיד היה בסביבה. אז אני חושב שפרוליך צדקה במידה מסויימת. הוא היה פזיז. לא משום שניסה להתחרות בי, אלא מפני שעמוק בפנים הרגיש שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פזיז. משום שאני תמיד השגחתי עליו, כמו שאמא שלו תמיד האכילה אותו, כמו שהצבא תמיד סיפק לו בית.”

(עמ’ 261-262)

צרות ומזל רע

זה אחד הספרים הנחמדים (מלבד העובדה שכמה מחבריו ליחידה של ריצ’ר מתים). הוא מתאחד עם חלק מחבריו ליחידה כדי לגלות מה קרה לשאר, וזה מעניין לראות את ריצ’ר כחלק מיחידה ולא בודד כדרכו. הוא מתמודד עם זה יופי. אחת מהיחידה היא פרנסס ניגלי, והיא טיפוס בפני עצמה (היה נחמד אם לי צ’יילד היה כותב סדרה עליה). הבאתי גם ציטוט עליה, כדי שתכירו גם אותה.

על ניגלי:

[ניגלי פונה לריצ’ר לעזרה. ריצ’ר מנסה לחשוב במה מדובר.] לא בענייני עבודה. עניינים פרטיים, איפוא. אבל עד כמה שידע, לא היו לה עניינים פרטיים. שום חיים פרטיים. מעולם לא. היו לה טרדות יומיומיות, ניחש, ובעיות יומיומיות. כמו כולם. אבל הוא לא הצליח לתאר לעצמו שהיא תזדקק לעזרה בדברים כאלה. שכן רועש? כל אדם שפוי היה מוכר את מערכת הסטריאו שלו אחרי שיחה קצרה עם פרנסס ניגלי. או תורם אותה לצדקה. סוחרי סמים בפינת הרחוב? הם היו מגיעים לעיתון הבוקר כידיעה קצרה בעמוד הפנימי, גופות נמצאו בסמטה, דקירות סכין מרובות, שום חשודים בשלב זה. מטרידן? גבר שמישש אותה ברכבת התחתית? ריצ’ר התחלחל. ניגלי שנאה שנוגעים בה. הוא לא ידע למה בדיוק. אבל כל דבר מלבד מגע מקרי וקצר איתה היה מזכה בחור בזרוע שבורה. או אפילו שתי זרועות שבורות.

(עמ’ 19)

 

אודונל קם מכסאו, מתח את אצבעותיו וניגש למחשב הנייד שעל השולחן. הוא הזיז את הסמן לתיבה שעל המסך והקליד חמישה תווים.
הוא נשם עמוק ועצר את נשימתו.
הוא השתהה.
הוא חיכה.
הוא לחץ על אנטר.
צג המחשב הנייד הגיב.
ספריית קבצים הופיעה. תוכן עניינים. באותיות גדולות, מודגשות, ברורות ובולטות.
הוא הקליד: “ריצ’ר”.
ריצ’ר התרחק מהמחשב כאילו סטרו לו ואמר, “בחיי, זה לא הוגן.”

(עמ’ 95)

 

בחייו ובעברו חסרו דברים רבים. הוא מעולם לא ידע יציבות או שגרה או נחמה או נורמליות. הוא מעולם לא סמך על דבר מלבד הפתעה, סכנה והבלתי צפוי. הוא התייחס לדברים בדיוק כפי שהתרחשו, בדיוק כפי שהם. לכן שמע את נקישת המחליק מאחור ולא חש שום הלם משתק. שום בהלה. שום דקירה של אי-אמון. נראה לו טבעי והגיוני לגמרי שהוא ילך ברחוב בלילה ויקשיב למישהו שמתכונן לירות בגבו. לא היו שום היסוס, שום ערעור, שום ספק עצמי, שום עכבה. היתה רק הוכחה לבעיה מכנית לחלוטין שהתפתחה מאחוריו כמו תרשים ארבעה-מימדי סמוי שהראה זמן וחלל ומטרות וכדורים מהירים וגופים איטיים.

(עמ’ 223)

אין מה להפסיד

זה אחד הספרים המשעממים. באמת. ריצ’ר מגיע לדיספייר (despair, ייאוש), ומגורש משם להופ (hope, תקוה). זה מאד מרגיז אותו, והוא מתעקש לגלות למה חשוב לאנשי דיספייר לגרש זרים. אז במשך כל הספר הוא חוזר לדיספייר בדרכים עקלקלות, ובורח להופ לפני שתופסים אותו. זה הכל. הופ-דיספייר-הופ-דיספייר. נכון, יש קצת עלילה, וכמובן שיש סיבה שבגללה מגרשים את ריצ’ר – כי יש להם מה להסתיר – אבל בסה”כ זה מהספרים היותר חלשים של לי צ’יילד.

 

ריצ’ר נשאר על השרפרף שלו, מתוח ודרוך, אבל לא בגלוי
….
בפעם הראשונה שהתעמת עם ארבעה בני שבע מציקים, הרגיש ריצ’ר בן החמש הלם של פחד אמיתי. הלם הפחד ניצת בפראות ודילג במוחו והגיח כתוקפנות עזה. הוא התפוצץ ופעל, והקטטה נגמרה לפני שארבעת תוקפיו התכוונו להתחיל בכלל. כשהשתחררו ממחלקת הילדים בבית החולים, התרחקו ממנו ומאחיו לתמיד. ובדרכו הילדותית הרצינית הירהר ריצ’ר בחוויה וחש שלמד לקח חשוב. כעבור שנים, באימוני צבא מתקדמים, התחזק אותו לקח. ברמה האסטרטגית אפילו היה לו שם: כוח מחץ. ברמה האישית, בחדרי כושר מיוזעים, הבריונים שהעבירו את האימונים ציינו שג’נטלמנים שנוהגים בהגינות לא מאמנים אף אחד. הם מתים. לכן תכה מוקדם, תכה חזק.
כוח מחץ.
תכה מוקדם, תכה חזק.
ריצ’ר קרא לזה פעולת תגמול מקדימה.

(עמ’ 150)

 

61 שעות

זה הספר שהכי התאכזבתי ממנו בכל הסדרה. זה לא אומר שגם אתם תתאכזבו – בעלי, למשל, אוהב את הספר הזה. אבל יש לי שתי סיבות לאי-אהבתי: הראשונה – והעיקרית – היא שבספר הזה ריצ’ר סתום. טמבל. טיפש. הוא היה צריך לגלות מי הרוצח 100 (!) עמודים לפני שהוא גילה אותו. אני גיליתי אותו אז. וזה מאד-מאד מתסכל שהגיבור מפגר אחרי הקורא. במיוחד כשהקורא אוהב את הגיבור בגלל השכל שלו. שלא לדבר על זה שגילוי מוקדם היה יכול למנוע מוות של לפחות שני אנשים. אז זה עוד יותר מבאס. הסיבה השניה היא שבסוף הספר לא ברור אם ריצ’ר נחלץ מהמצב בו הוא היה שרוי. אמנם סביר להניח שכן, כי קשה להאמין שלי צ’יילד היה הורג את ריצ’ר בלי לומר זאת במפורש, אבל אני בכל זאת לא אוהבת ספר שמסתיים בחוסר ודאות (מצד האמת, בגלל שקראתי את הספר מאוחר יחסית לזמן הוצאתו, כבר הגיע הספר הבא, ולכן יכולתי לדעת שריצ’ר לא מת. אבל עדיין. הקונספט.).
להגנת הספר עלי לומר – והסיבה שבעלי כן אוהב אותו היא – שבספר יש הרבה מידע על ריצ’ר. זה גם משהו.
כ”כ סבלתי מהספר הזה, שלא הצלחתי להכריח את עצמי לקרוא את הספר שוב, אפילו לא כדי ללקט ממנו ציטטות. אז בעלי היקר נחלץ לעזרתי, וקרא את הספר שוב למעני, ומכיון ששנינו נהנים מאותם אספקטים של ריצ’ר, הוא הצליח לכוון לציטטות שמצאו חן בעיני.

“אתה לא חמוש. ”
“מול הבחורים האלה? אני לא צריך להיות חמוש.”
“קריסטל מת’ זו לא בדיחה, אין להם מעצורים.”
“אז אנחנו שווים.”
“משתמשים לא מרגישים כאב.”
“הם לא צריכים להרגיש כאב. הם צריכים להיות בהכרה או מחוסרי הכרה.”

(עמ’ 51)

“אתה רוצה להסביר למה הייתי צריך להזמין שני אמבולנסים?” שאל הולנד.
“כי החלקתי,” ענה ריצ’ר.
“מה?”
“על הקרח.”
“זה הסיפור שלך? החלקת ופשוט נתקלת בהם?”
“לא, אני החלקתי כשהכיתי את הבחור הגדול. זה ריכך את עוצמת המכה. אם לא הייתי מחליק, לא היית צריך להזמין שני אמבולנסים. היית מזמין אמבולנס אחד ופתולוג.”

(עמ’ 55)

ג’נט סאלטר הובילה את ריצ’ר לחדר הקדמי בקומה הראשונה עם חלון מעל לגג המרפסת. בעיקרון החדר הכי פגיע, אבל הוא לא היה מודאג. זעם צרוף יכול לגבור על כל חסרון טקטי תיאורטי. הוא שנא שמעירים אותו באמצע הלילה. אם מישהו ייכנס דרך החלון, הוא יעוף מיידית בדרך שבה הגיע.

(עמ’ 174)

“לא הייתי איזה מוטציה גנטית. נולדתי פחדן כמו כל אחד אחר. אולי אפילו יותר. הייתי שוכב ער ובוכה עם הכי טובים שבהם. אבל נמאס לי מזה. אימנתי את עצמי להפסיק. פעולה רצונית. ניתבתי פחד לתוקפנות, זה היה די קל. ”
“בגיל שש?”
“לא. עד אז כבר הייתי ותיק. הייתי בן ארבע כשהתחלתי, סיימתי בגיל חמש.”

(עמ’ 325)

ריצר לא ענה. הוא הרגיש תלוש. העולם תחתיו התהפך. כל חייו להיות גבוה היה דבר טוב. יותר דומיננטיות, יותר כוח, יותר הכרה, יותר יתרונות. סמכו עליך, התייחסו אליך בכבוד, קיבלת קידום יותר מהיר, הרווחת יותר, נבחרת לכל מיני דברים. זאת היתה הסטטיסטיקה.
ניצחת בקרבות, הציקו לך פחות, שלטת בחצר.
להיות גבוה זה לזכות בלוטו של החיים.
להיות נמוך, שתי נקודות לרעתך.
אבל לא כאן למטה.
כאן למטה, גבוה היה חסרון.
כאן למטה היה העולם שבו הנמוכים יכולים לנצח.

(עמ’ 363)

 

חום קטלני

זה ספר בסדר. קצת איטי, אבל עדיין מעניין כי יש טוויסט מפתיע בעלילה. וריצ’ר נמצא בשליטה כל הזמן, כך שאפשר לקרוא בנחת. גם פה יש כמה תובנות מעניינות של ריצ’ר.

 

“אתה מרגיש פחד לפעמים?” שאלה.
“לא,” השיב ריצ’ר.
היא שתקה רגע קצר.
“אבל איך זה אפשרי?” שאלה.
הוא הביט בשמים. “זה משהו שלמדתי כשהייתי ילד קטן.”
“איך?”
הוא הביט בקרקע. “היה לי אח מבוגר ממני, אז הוא תמיד היה לפני. אבל אני רציתי לעשות את אותם דברים שהוא עשה. היו לו חוברות קומיקס מפחידות, והוא צפה בקומיקס בכל מקום…  היתה תוכנית אחת שהיה בה איזה יצור מפחיד… הייתי מבועת. באותו לילה הייתי בטוח שהיצור הזה שוכב מתחת למיטה שלי. חשבתי שאם ארדם הוא יתפוס אותי. אז נשארתי ער במשך שעות. קראתי לאבא שלי, אבל כשהוא הגיע, התביישתי לספר לו. זה נמשך כמה ימים.”
“ומה קרה?”
“התעצבנתי. לא התעצבנתי על עצמי,  משום שהייתי בטוח שהיצור היה אמיתי לגמרי והפחד היה מוצדק. התעצבנתי על היצור, משום שגרם לכך שאפחד. משום שאיים עלי. לילה אחד פשוט רתחתי מכעס.  צעקתי, ‘אוקיי, צא החוצה ולך על זה! פשוט לך על זה, לעזאזל! אני אכסח לך את הצורה!’ התמודדתי עם זה. הפכתי את הפחד לאגרסיה.”
“וזה עבד?”
“מאז לא פחדתי. זה הרגל. היצורים מהחלל לא היו צריכים לברוח ממנו, כרמן. הם היו צריכים להתמודד עם היצור המפחיד. הם היו צריכים להלחם. כשרואים משהו מפחיד, צריך לקום ולצעוד לקראתו, לא לברוח ממנו. צריך לעשות את זה באופן אינסטינקטיבי, כמו רפלקס, להשתמש בזעם.”
“וזה מה שאתה עושה?”
“תמיד.”

(עמ’ 160)

 

“את בסדר?” שאל ריצ’ר.
“ואתה?” שאלה.
“למה שלא אהיה?”
“רק עכשיו הרגת שני אנשים. ואז ראית אדם שלישי נרצח ובית שנשרף לגמרי.”
הוא הפנה את מבטו. אזרחים.
“זה כמו חלב שנשפך,” אמר. “אין טעם לדוש בזה.”
“זו חתיכת תשובה.”
“למה?”
“דברים כאלה בכלל לא משפיעים עליך?”
“אני מצטער שלא הספקתי לשאול אותם כמה שאלות.”
“רק על זה אתה מצטער?”
הוא שתק רגע. “ספרי לי על הבית הזה שאת שוכרת… כשנכנסת אליו, היו מקקים במטבח?”
“מושבה שלמה,” אמרה אליס. “ענקיים.”
“ונפטרת מהם?”
“בטח.”
“ספרי לי איך הרגשת בקשר לזה.”
היא פזלה הצידה. “אתה משווה את האנשים האלה למקקים?”
הוא נענע בראשו. “לא ממש. אני מעדיף את המקקים. הם סתם אריזות קטנות של די.אן.איי. שרצות ממקום למקום. הם עושים מה שהם צריכים לעשות. ווקר והחברים שלו לא היו צריכים לעשות מה שעשו. הייתה להם ברירה. הם יכול להיות אזרחים למופת. אבל הם לא בחרו לחיות כך. ואז הם בחרו להתעסק איתי, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל, והם קיבלו מה שקיבלו. אז אני לא מתכוון לא לישון בלילה בגלל זה. אני אפילו לא מתכוון לחשוב על זה יותר. ואם את מתכוונת לחשוב על זה, אני חושב שאת טועה.”
היא השתתקה ונותרה שקטה רגע או שניים.
“אתה בחור קשוח, ריצ’ר,” אמרה.
ריצ’ר שתק רגע. “אני חושב שאני אדם ריאלי,” אמר. “ובסך הכול, בחור הגון למדי.”
“אתה עלול לגלות שאנשים נורמלים לא מסכימים איתך.”
הוא הנהן. “רבים מכם באמת לא מסכימים,” אמר.

(עמ’ 421)

 

הצלף

כאמור, הספר הכי אהוב עלי.
העלילה.
הגיבור.
הכל.
משום מה הציטוטים שמצאתי הם פחות מעניינים מהציטוטים משאר הספרים, לא יודעת למה.
אבל עדיין זה הספר שאני הכי אוהבת לאהוב.

 

“אתה אדם קשה לאיתור,” אמר פרנקלין.
“טעות,” אמר ריצ’ר. “אני אדם בלתי אפשרי לאיתור.”

(עמ’ 90)

 

“אפשר לשאול אותך שאלה אישית?” הלן רודדין אמרה לו.
“תלוי כמה אישית,” אמר ריצ’ר.
“מדוע אתה כ”כ בלתי ניתן לאיתור? בד”כ חבר’ה כמו פרנקלין יכולים למצוא כל אחד.”
“אולי הוא לא כזה מוצלח כמו שאת חושבת.”
“סביר להניח שהוא יותר מוצלח ממה שאני חושבת.”
“לא כל אחד ניתן לאיתור.”
“אני מסכימה. אבל אתה לא נראה אחד ששייך לקטגוריה הזו.”
“הייתי בתוך מכונה,” אמר ריצ’ר. “כל חיי. ואז המכונה השתעלה ופלטה אותי החוצה. אז חשבתי לעצמי, טוב, אם אני בחוץ, אז אני בחוץ. לגמרי בחוץ. הייתי קצת כעוס וזו היתה מן הסתם תגובה ילדותית. אבל התרגלתי לזה.”
“כמו משחק?”
“כמו התמכרות,” אמר ריצ’ר. “אני מכור ללהיות בחוץ.”

(עמ’ 105)

 

הוא מצא חנות וקנה זוג מכנסיים בצבע ירוק זית. הוא מצא חולצת פלנל כמעט באותו צבע. פלוס לבנים. והוא השקיע בזוג גרביים. הוא החליף בגדים בתא ההלבשה וזרק את הבגדים הישנים בפח האשפה של החנות. ארבעים דולר, עבור מה שהוא קיווה שיהיה לבוש לארבעה ימים. ראוותני, אבל היה שווה לו לשלם עשרה דולרים ליום כדי לא להצטרך לסחוב תיק.

(עמ’ 111)

 

אלה כמובן לא כל הספרים, אבל שאר הספרים אינם ברשותי.

אסיים בקטע מראיון שלי צ’יילד נתן לפני כמה שנים:

[צ’יילד] הסביר שכותרת הספר האחרון תהיה Die Alone והוא יסתיים בסצנה שבה ריצ’ר סוף סוף נדחק לפינה ממנה הוא אינו יכול להמלט ללא פציעה קטלנית. ריצ’ר יזחל בכאב לחדרו הדל במלון דרכים, וידמם שם למוות בשרותים המוזנחים.

תזמון היציאה לאור של Die Alone, הוא אמר, תלויה בנו, הקוראים. כוונתו היא שהוא ימשיך לכתוב כל עוד אנחנו נמשיך לקנות. נשמע סידור מוצלח לכל הצדדים המעורבים.