פתאום קם אדם בבוקר ומקים עסק חברתי לבניית אתרים, ומביא גאולה לעולם. האמנם? כן, ולא. כן – על הגאולה, ולא – על הפתאום.
באוקטובר 2015 הקימה אביטל ירדני, הייטקיסטית בדימוס, את טק ג’אמפ (TechJump) – חברה שמעסיקה צעירים המגיעים מרקע מורכב בתור בוני אתרים. בפוסט הקודם סיפרתי על הרקע של החברה. לאחרונה אזרתי אומץ וביקשתי מאביטל להתראיין אצלי בליקוטי שיבולים. היא לא הסכימה. סתם 😀 . היא הכי שיתפה פעולה, יחד אנחנו מזכות את הרבים.
שאלה: שלום אביטל, ותודה לך על שהסכמת להתארח בבלוג שלי. אשמח אם תוכלי לספר איך ומה הביא אותך (פתאום 🙂 ) להקים את טק ג’אמפ.
הייתי הרבה שנים בהייטק – התחלתי בתור מתכנתת, לאחר מכן ראש צוות, ואז עברתי לנהל קבוצת פיתוח, ולאחר מכן עסקתי בניהול פרויקטים שונים. בהתבוננות לאחור על מה שעשיתי שם, תמיד אהבתי בעיקר לעבוד עם אנשים. בשנים האחרונות בהייטק התמזל מזלי ואִפשרו לי לנהל פרויקט בחצי משרה. לא באמת ידעתי מה עוד (שהוא לא הייטק) אני רוצה לעשות בחיים, אז מה שעשיתי היה להתנדב בכל מיני מקומות, כשהקריטריון לבחירת מקום ההתנדבות היה שעות הפעילות – אני בעיקר רציתי להיות בבית לארוחת צהרים (דבר שכמובן לא קרה בתקופות הקריירה בהייטק). כך התנדבתי בכל מיני מקומות – כפר גמילה מסמים, מתנ”ס עם ילדים באזורים נחשלים, ועוד.
הבנתי שזה מרתק אותי.
כשדרכי בהייטק הסתיימה הבנתי שהעולם החברתי הוא העולם שמתאים לי. למדתי אימון אישי, ועבדתי והתנדבתי בכמה מקומות במקביל (ברוב המקומות זה משרה חלקית ממש, אז אין בעיה לשלב). הייתי אשת משאבי אנוש בסטרטאפ, מאמנת אישית, עשיתי קורס יזמות אישית בעמותה שמלווה צעירים ללא עורף משפחתי, התנדבתי במשך שנים רבות בעמותת פעמונים (מלווים משפחות בקשיים כלכלים), ליוויתי צעירים בקרן מצוינות חברתית באוניברסיטת חיפה, הייתי מנהלת המנטורים והצעירים בעמותת ״מנטור לחיים״ שמלווה חיילים בודדים לאחר שחרורם מצה”ל, ועוד מגוון פעילויות שונות.
מה שהבנתי על עצמי הוא שאני אוהבת לעבוד עם אנשים, לעזור להם בצמתים בחיים. אחד הדברים שאני טובה בהם זה ללמד – ללמד אנשים את מה שהם צריכים, לתת להם כלים, לתת דחיפה קדימה – ואחר כך הם יכולים לעוף לבד. אני עוזרת להם לעלות מדרגה, ומשם הם מתקדמים בכוחות עצמם.
באותו זמן הכרתי את עולם העסקים החברתיים. בניגוד לעמותות שחיות מפילנתרופיה או מפעולות נקודתיות (למשל מכירת כרטיסים למופעים), עסק חברתי מתנהל כעסק לכל דבר – עם מטרה עסקית, מוצרים למכירה, יעדים ועוד. בנוסף, יש לעסק החברתי מטרה חברתית שהיא מהות העסק – העסקה של אוכלוסיה מסוימת, הכשרה, פתרון בעיה חברתית ועוד. לעסק חברתי יש שתי שורות רווח – הרווח הכלכלי והרווח חברתי, והצלחת העסק היא הצלחה בשתי החזיתות.
שאלה: האם היו לך רעיונות אחרים שפסלת, או שהרעיון לסייע לחבר’ה עם פחות מזל היה הראשון, היחיד והנבחר?
ידעתי שאני רוצה להכניס את החברה דווקא לעולם ההייטק. זה העולם שממנו באתי, זה עולם מאתגר מאוד, ומתגמל מאוד. חיפשתי ״דרכי קיצור״ לעבודות שאפשר לעשות בעולם הזה ללא תואר ראשון. שתי אפשרויות עלו בדעתי – עולם ה-QA, ועולם בניית האתרים.
עולם בניית האתרים מאפשר כמה דברים שעולם ה-QA לא מאפשר: אפשר לעבוד כפרילנסר עצמאי, או כשכיר. יש הרבה מקום להתפתחות – אפשר להתחיל מבניית אתרים פשוטים יחסית, ולהתמחות באתרים מורכבים של עשרות אלפי שקלים. ועוד נקודה מאוד משמעותית – תיק עבודות מוצלח יכול להוות תחליף לתארים אוניברסיטאיים. כשעסק בוחר מישהו שיבנה את האתר שלו, הוא מבקש אתרי דוגמה, ולא תעודות על השכלה… כך אפשר לעקוף חסם מאוד משמעותי.
שאלה: איך בחרת את השם טק ג’אמפ?
כשחיפשתי שם לחברה דברתי עם מספר אנשים. דיברנו על מהות החברה – לעזור לאנשים לעשות קפיצת מדרגה. ניסינו לחשוב איזה שם יכול לבטא את זה, חשבנו אולי לשלב את המילה מנוף או משהו דומה. ואז ישבתי עם חברה בבית קפה והיא דברה על המקפצה שאנחנו נותנים לעולם הטכנולוגי וכך נולד השם. האמת שהתלבטתי כי אני מעדיפה שמות בעברית, אבל זה היה קצר וקולע, והנה אנחנו היום.
שאלה: אחרי שהבנת שזה הרעיון, איך ניגשת לזה? האם הדרך הייתה ברורה לך או שהתייעצת עם בעלי ניסיון? האם היה לך ביטחון שתצליחי במיזם הזה? מי עודד אותך במהלך הדרך? האם היו רואי שחורות שניסו להניא אותך מהליכה בכיוון הזה?
לרעיון לקח זמן להתגבש, ושנה שלמה הסתובבתי ו״ראיינתי״ אנשי מקצוע בתחום. כתבתי חזון במסמך אקסל מפואר, שהיה כמובן מבטיח מאוד. כל פעם שנפגשתי עם מישהו האקסל השתנה קצת. לא באמת ידעתי כמה שעות עבודה לוקח לבנות אתר, בכמה מתמחרים, באיזו פלטפורמה לבחור ועוד.
בשנה הזו גם אספתי את הצוות המקצועי שהתחיל איתי את הדרך, ממנו נשאר איתי אדם אחד יקר, שתורם לי הרבה מאוד בתחומים רבים – מקצועית, עסקית – ובכלל מַשרֶה אמונה בצדקת הדרך.
רואי שחורות? ברור שהיו, ולא מעט… שמעתי גם אמירות קשות שאני סתם משלה אנשים, שזה לא אפשרי, שאין סיכוי. שאני לא מבינה למה אני נכנסת (ובזה הם צדקו חלקית). בהתחלה כשהסתובבתי עם הרעיון היו כאלו שאמרו שאני משלה את הצעירים כי הם בחיים לא ירוויחו משכורות גבוהות, כי אנחנו עושים ״דרך קיצור״ והשוק רווי וכד’. הכל נכון, אבל אני מאמינה שמתקדמים קדימה ועושים הכי טוב שאפשר.
מבחינתי כשמישהו אמר דברים מאוד שליליים עצרתי ובדקתי האם הוא מעלה נקודה שלא חשבתי עליה ופספסתי, או שהוא מדבר מנהמת ליבו ומראיית העולם האישית שלו, ואז גם אם זה היה לא נעים / מעליב – זה היה שלו, לא שייך למיזם שלי.
הבנתי שבהתחלה תכננת לבנות אתרים בוויקס. את יכולה לפרט על זה ואיך החלטת בסוף על וורדפרס?
זה נכון לחלוטין. כשהתחלתי את הדרך,הייתה מישהי שהכרתי, שבניתי איתה ממש את כל המִתווה של החברה על וויקס, והיא הייתה אמורה להעביר את ההדרכות. היא מאוד התלהבה מהרעיון, בנינו תוכנית, מצאנו קהל יעד – מקום שעובד עם צעירות בסיכון – ובנינו תוכנית שלמה. ואז כשהסתובבתי בין אנשים, פגשתי את עידו צמח [באחד הפוסטים הבאים יהיה ראיון איתו]. בפגישה עם עידו הוא אמר לי – זה אחלה רעיון, אני מאוד אוהב אותו, אבל לטעמי וויקס פחות מתאים. אז אם תחשבי לעבור לוורדפרס – דברי איתי, ואם לא – שיהיה לך בהצלחה. ונפרדנו. המשכתי להסתובב, והמשכתי לשמוע את זה מעוד אנשי מקצוע. הדבר העיקרי שהיה בעייתי עבורי זו המטרה שלי, לתת לאנשים כלים להתקדם הלאה. אין מה להשוות את כמות האתרים בעולם בוויקס ובוורדפרס. בוורדפרס אני מלמדת אותם פלטפורמה שיש בה הרבה מאוד עבודה, וזו גם פלטפורמה שהם יכולים מאוד לגדול איתה ולצמוח איתה. זאת אומרת, אפשר לעשות את הבּנִייה הפשוטה בוורדפרס, ואם למישהו יש יכולות – שילמד CSS, קצת JavaScript, קצת PHP – יש מקום להוסיף דברים וקומפוננטות ולעשות את האתר יותר ויותר מתוחכם על אותה פלטפורמה. כלומר הם מקבלים ממני כלים שהם יוכלו להתקדם איתם הרבה. וויקס לעומת זאת היא פלטפורמה סגורה. אני אמנם יכולה ללמד אותה, אבל אז הם בעצם ידעו לבנות אתרים בוויקס – ויכולת ההתקדמות שלהם תהיה מוגבלת. אז חזרתי לעידן ואמרתי אוקיי הבנתי, השתכנעתי – וורדפרס. אז יאללה, יוצאים לדרך.
אני מנסה להסתכל כל הזמן בפרספקטיבה של מה זה בעצם ייתן לצעירים. כשהתחלתי לדבר עם אנשים, חלק מהאנשים שדייקו אותי הציעו לי משהו אחר: אמרו לי עזבי בניית אתרים, זו תהיה חברה הפסדית, במקום זה נספק לך עבודה בהזנת תכנים. ואני כל הזמן מנסה לשים את המשקפיים ולבדוק האם אני נותנת להם כלים, האם הם ייצאו ממני עם איזה שהוא ידע שאין להם קודם ויוכלו להתקדם. עכשיו, הזנת תכנים והקלדה זה בסדר, אבל זה לא באמת מקדם ומלמד אותם. זאת אומרת, יש מיומנויות שזה מלמד כמובן – עבודה סבלנית מול מחשב, ריכוז, ועבודה בתוך מסגרת – אבל אם אני מסתכלת על כלים טכנולוגיים, זה לא נותן ידע טכנולוגי. אז אני כל הזמן מנסה להסתכל בפרספקטיבה של האם אני באמת דוחפת אותם קדימה מבחינת ידע, כישורים ויכולות ושילמדו.
וסתם סקרנות – האישה שהייתה אמורה לעזור לך עם וויקס ולעשות הדרכות – היא לא התבאסה?
נפגשתי עם הרבה אנשים, סיפרתי להם על החלום והחזון, ואיך שהוא פשוט נפרדו דרכינו. היא הייתה סופר חמודה ועוזרת. באותה תקופה היא חיפשה את דרכה המקצועית בללמד וויקס – היא ממילא העבירה הדרכות – כך שנפגשנו, פינטזנו ביחד, ובסוף אמרתי לה שאני משנה כיוון. היא דמות מוּכּרת, שאני מאוד מספטת, והאמת שבימים אלו חידשתי איתה את הקשרים, כי שיתופי פעולה זו דרך עבודה מצוינת.
שאלה: אחרי שטק ג’אמפ קמה והתחילה לרוץ, האם חלו שינויים בחזון, במטרות או במימוש של הדברים במשך הזמן? האם השלב שבו נמצאת החברה כעת עולה בקנה אחד עם החלום שלך? האם היית רוצה שדברים ישתנו? מה החזון שלך לעתיד?
ברור, החזון ההתחלתי היה ״לגדל״ בוני אתרים. הבנתי שיש פה משהו הרבה יותר רחב. עצם העבודה בחברה מסודרת, במסגרת עם כללים ברורים ומוגדרים קשה מאוד לחלקם. יחד עם זאת המסגרת הזו מאוד חשובה עבורם. עובדים אצלנו צעירים שהיו שנים בבית, לא עבדו. עצם היציאה מהבית היא חלק חשוב מההישג.
היום החזון הוא שיצאו מאיתנו למסגרת המשך של תעסוקה או לימודים בשוק החופשי. המשך תעסוקה והתקדמות בשוק העבודה הרגיל.
לעיתים בתהליך עוזרים להם להתבונן על היכולות האמיתיות שלהם, על החוזקות והנקודות לשיפור, ועושים איתם שיחות פתוחות וכנות בסיוע למצוא עבורם את המקום המתאים ביותר.
שאלה: העיסוק שלך בחברה הוא לא רק ניהולי. את אמנם המנכ”לית, אבל את מאוד hands on, מאוד מעורבת בחלקים הטכניים ונמצאת בקשר רציף עם העובדים כולם. האם זה מתוך אידיאל?
לא ענין של אידאל, אלא שהעבודה שוחקת מאוד. אני אשת השיווק והמכירות, תפקיד שתמיד נרתעתי ממנו, תפקיד עם הרבה עליות ומורדות. הקשר עם הצעירים נותן לי את הכוח להמשיך.
עד לשנה האחרונה אני הייתי מעורבת מאוד בתהליך הקליטה של הצעירים – הייתי מראיינת את כולם, או לבד או עם ליזה. עכשיו לשמחתי אורית הצטרפה אלינו, והיא מנהלת את תהליך הקליטה של הצעירים, ואת תהליך העבודה השוטף מולם.
את ההכשרה הטכנית לא אני עושה, אבל אני נוכחת במקום ברוב הזמן, ואז אני רואה דברים, ואני מעירה / אומרת / מחזקת. אחד היתרונות או החסרונות שלי הוא שאני ישירה. יש לי מה להגיד להם – אז אני אומרת, לטוב ולרע. אז אני איתם בקשיים ובבעיות, ובתהליך ההתחלתי שהוא תמיד מורכב. אבל במקרים שיש שינויים, אני נוכחת גם שם, וזה ממש כיף. השינויים הם איטיים, אבל לשמחתי יש צעירים שממש לא להאמין התהליך שהם עברו.
שאלה: איך מגיעים אליכם הצעירים – אילו עמותות או גופים מפנים אליכם צעירים? האם יש קריטריונים מוקדמים שהצעירים צריכים לעמוד בהם לפני שבכלל מפנים אותם אליכם? בראיון בתוכנית “פותחים יום” ציינת שאמנם מגיעים אליכם לפעמים צעירים ישירות בלי תיווך, אבל שאת דווקא ממליצה להגיע דרך עמותה. מדוע?
היום – אנחנו עובדים רק עם ביטוח לאומי. לאחר דרך ארוכה מאוד שעברנו, כולל מספר מודלי הכשרה שעברנו, בנינו תוכנית הכשרה שמורכבת משני חלקים – חלק תאורטי (של חודשיים) וחלק מעשי (on the job training) של 4 חודשים. לאחר תקופה ארוכה של עבודה משותפת ביטוח לאומי הכירו בהכשרה שלנו, וכיום אנחנו עובדים עם משתקמים שמופנים אלינו דרכם. רוב המשתקמים מגיעים עם מישהו טיפולי שמלווה אותם. מניסיון, כשיש גוף מלווה, סיכויי ההצלחה עולים פלאים.
שאלה: האם הם עוברים אצלכם ראיון? מה כולל הראיון, בהתחשב בעובדה שמדובר בצעירים חסרי ניסיון בתחום פיתוח האתרים?
בהחלט, יש ראיון ופגישה מקדימה ומשימה שיש לבצע. אנחנו מנסים להתרשם מהצעיר במגוון אספקטים – החל מהתקשרות הראשונית, קביעת הראיון, ההגעה לראיון. בראיון שומעים על הצעיר, מה הניסיון שלו, מה המוטיבציה שלו להשתלב בתחום. כמובן שמדברים קצת על הקשיים הצפויים ומנסים לראות אם המקום יוכל להתאים לו. אחרי הראיון נותנים לו תרגיל בית קטן לעשות. גם כאן חשובים כמה דברים – גם ההבנה וביצוע התרגיל, וגם כל התקשורת מולנו במהלך העבודה.
שאלה: אחרי שצעיר מתקבל, מה התהליך שהוא עובר? כמה זמן נמשך כל שלב בתהליך, ומי מלווה אותו בכל השלבים?
עברנו לפחות 3 מודלי הכשרה שונים. היום מודל ההכשרה הוא של שנה. בחודש הראשון פעמיים בשבוע ל-3 שעות. בחודש השני הם מצטרפים אלינו בכל שעות העבודה שלנו (3 פעמים בשבוע). העבודה התאורטית היא קורס שבנינו והם עושים אותו ונעזרים בנו. החלק השני של ההכשרה הוא on the job training – אנחנו מתחילים להעסיק אותם, יחסי עובד-מעביד, הם מקבלים עבודה אמיתית, אבל הם עדיין בהכשרה. אנחנו מצפים שיעשו דברים קטנים, וילמדו תוך כדי עבודה. מי שהכול בסדר איתו מבחינה טכנית, בהתחשב בכל הנסיבות, נקלט. יש כאלה שמתקשים להתרכז במשך כל-כך הרבה שעות, אז בונים להם מודל הדרגתי.
שאלה: מאחר שהעובדים מגיעים מרקע מורכב, יש בוודאי מתחים, לפחות בהתחלה, בין מה שמתבקש מהם לבין מה שהם מסוגלים לבצע – הן טכנית והן בכישורים ה”רכים” – ה-soft skills. את יכולה לפרט על זה בבקשה?
הרבה פעמים יש בעיות בכל הדברים שהם ״מסביב״ – יכולת תפקוד במסגרת, יכולת קבלת הוראות, קבלת ביקורת והערות על העבודה שנעשתה, ועוד. הרבה פעמים יש בעיות ריכוז, או בעיות זכרון.
בהתחלה בדרך כלל צפות הבעיות ויש מתחים, אבל אנחנו זוכרים ״לקחת הרבה אוויר״ ולהיות סבלניים. אם מישהו מהצוות קשה לו יותר, אז שאר הצוות מסייע (גם אנחנו בני אדם 🙂 ). אם יש צורך עושים שיחת הבהרה. בדרך כלל מה שקורה זה שהחרדות שיש לכולנו במקום חדש (באופן טבעי) צצות. החרדות האלו מועצמות בצורה מוגברת על רקע קשיים שיש להם, והעובדה הפשוטה שלחלקם אין ניסיון תעסוקתי, והכל חדש להם. היו מקרים של עובדים שפשוט נכנסו להתקפי חרדה, ואז נפרדנו.
שאלה: מה נותן לך את הכוחות להתמודד עם הקשיים האלה? את לא באה מתחום טיפולי – איך יש לך סבלנות ואורך רוח לקבל התנהגויות פחות מקובלות?
לקחת הרבה אוויר. כשיש אירועים פחות נעימים – לדוגמה עובד שקבל מאיתנו הערות ולא מסוגל להתמודד עם זה, והתפרץ / ענה בצורה לא מקובלת – לוקחים הרבה אוויר, ומבינים שזה שלב ראשון ביציאה לעולם של אנשים שהיה להם קשה לצאת מהבית, ולכן סף הרגישות נמוך מאוד.
מבחינת המוטיבציה האישית שלי, אנשים שיש להם את הרצון להתקדם, שמשתדלים ונאבקים, הרבה יותר נוגעים ללבי. השאלה היא, כשיש נקודה בחיים שקשה לך, האם את מוכנה להסתכל על זה בעיניים, להבין מה קשה – ולהתאמץ. תמיד אפשר לתלות את הבעיה במשהו חיצוני: “הרצפה עקומה”, “זה השכן”, תמיד אפשר לומר “אין לי מזל”, “נולדתי פה”, “נולדתי שם”, “אכלו לי”, “שתו לי”, “אמא שלי…”, “אבא שלי…”. יכול שהכול נכון, אבל אנחנו מנסים לתקן מה שאנחנו יכולים. בוודאי שאנחנו לא שולטים על איפה נולדנו ומה עשינו ואיזה כרטיס הגרלנו בפיס. אבל השאלה היא אם את מוכנה להסתכל על דברים. אז זה אנשים שאם הם מוכנים להיאבק – אני איתם.
אחד הדברים שמיוחדים ושונים אצלנו – ואני באה מעולם ההייטק ועשיתי אינספור שיחות משוב – שם את מאוד נזהרת, משני הצדדים: גם המעביד מאוד נזהר – יש הרבה חוקים ותקנות, מה מותר למעסיק להגיד ומה אסור; וגם העובד לא תמיד מאוד גלוי לב כי הוא לא ירצה לומר שום דבר שיביא לפיטוריו. פה כל הקונטקסט של השיחה הוא אחר. הם הגיעו אליי מביטוח לאומי – על השולחן יש את זה שכנראה משתמשים בתרופות, שיש עליות ומורדות, יש מצבי רוח. זה נושא שאפשר לדבר עליו באופן גלוי ועל ההשלכות של זה ועל הקושי שלנו. בשיחות שהיו לנו עם שני אנשים שסיימו חצי שנה, דיברנו על דברים שקרו בתהליך, ומה ההמלצה שלנו למעסיק הבא, כי המעסיק הבא לא בהכרח יהיה סבלני כמונו. וקרו דברים מרשימים מאוד בחצי השנה. בשיחה עם עובד קצת יותר ותיק, אני אומרת לו שאני כמעסיק לא יכולה לחיות עם א’, ב’ ו-ג’. הוא חכם ומוכשר, יש לו אנרגיות טובות, אבל אני כמעסיק לא יכולה לחיות עם הדברים לעיל. תעשה את הבחירות שלך בחיים. אם אתה רוצה להפסיק לעבוד במקומות של עבודת כפיים, משמרות מרובות ומשכורת נמוכה, אתה רוצה להיכנס לעולם אחר – אז בעולם הזה יש כללים אחרים. אתה רוצה לצאת מהמקומות האלה – אני בתמורה צריכה את היחס האחר. והתחושה שלי היא שהוא כן לומד ומתקדם וכן מפנים דברים. ובניגוד לזה שעושים שיחה וזה בתאוריה, אני חושבת שכשדברים באמת קורים, זו ההפנמה האמיתית. לתת הזדמנות ולראות את זה קורה ואז לתת את המשוב – לטעמי זה היה הערך האמיתי. זה כמו שכאמא את אומרת לילדים “אתם נהדרים ואתם מוצלחים” – זה עובר ליד האוזן כי זאת אמא שלי שאומרת את זה וממילא היא חושבת שאני הדבר הכי מושלם בעולם. אני חושבת שאפשר להגיד את זה 10,000 פעמים וזה לא ישפיע, אבל אם פעם אחת תיצרי לבנאדם חוויה של הצלחה, שיהיה לו את זה – זה שווה הכל. ולכן כשאנחנו מדברים אחרי חצי שנה בוא תראה איך הגעת ובוא תראה את הדרך שנעשתה – אנחנו נשקף לך את הפער בין איך הגעת למה שאתה היום.
היה למשל בחור אחד שהגיע וזה היה מאוד קשה. מבחינתי זה היה פשוט לקחת אוויר, לנשום ולזכור עם איזו אוכלוסיה אני עובדת. הוא התפוצץ עליי כמה פעמים, ערער על סמכות, ניסה את כל מה שהיה יכול. ואני, לא מתאים לי. הוא חכם ממש, אבל אמרתי לו בשיחת המשוב: בעולם ההייטק הרגיל, עובד שלי לא מתווכח איתי בפעם הרביעית על המשימה. אתה לא מבין את המשימה? אני מוכנה להסביר לך. אבל יש לנו לחץ זמן. ניסיתי להסביר לך את ההיגיון של המשימה. לא הבנת – פשוט תעשה את זה, בסדר? אחרי זה נסביר לך. אני לא צריכה לשכנע אותך.
בגדול, אני אוהבת לעבוד עם אנשים. הגעתי להייטק במקרה. אני יכולה להגיד לך את הדבר הכי קלישאתי: אבא שלי היה פסיכולוג, אמא שלי עובדת סוציאלית, ואז בתור מרד נעורים הלכתי ללמוד מדעי המחשב.
את חושבת שאחרת היית הולכת בדרכם?
אני חושבת שאני מאוד דומה לאבא שלי. לאבא שלי יש שני צדדים מאוד בולטים: צד אחד מאוד אנליטי, מאוד לוגי, מאוד דידקטי – כל הדברים שדרוש למדעי המחשב, שצריך כדי להבין את הדברים בעולם הזה – לסדר דברים בתבניות, כשאת מאפיינת תוכנה – להבין את ה-flow של הדברים. יכולת מאוד מאוד ספציפית, אבל הוא הלך ללמוד אדריכלות והוא פספס את ההרשמה בשבוע, אז אמרו לו – כדי שלא תתבזבז שנה, תלך בינתיים לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה. הוא גמר להיות דוקטור בפסיכולוגיה וניהל את השרות הפסיכולוגי החינוכי בעיריית תל אביב. הוא ניהל שם עשרות עובדים במשך 30 שנה. מזה שהוא פשוט פספס את ההרשמה. הכשרון האדריכלי נשאר בתור תחביב. אז זה היה הצד האנליטי, וגם הצד של לעבוד עם אנשים.
מאמא שלי לקחתי דברים אחרים – הרבה מרץ לעשות מיליון דברים בו זמנית, חיפוש פתרונות לא שגרתיים ועוד 🙂
יש משהו בלעשות תהליך עם אנשים שמצריך הרבה סבלנות, ומצד שני רמת הסיפוק מהחוויה היא מדהימה. זה כל פעם לנסות להבין מה הקושי של הבנאדם, ההתמודדות האמיתית, ואם יש על מה להיאבק – ניאבק. אם את באה לדבר עם אדם שאומר שיש לו קשיי קשב וריכוז, היו פה אנשים שאמרו “מה, הקורס שלכם כזה דפוק, דפוק דפוק”. בסדר, הקורס שלנו, עם כל הבלגן שפה, הוא לא הדבר הכי מסודר בעולם, הכי דידקטי. הקורס לא תואם לסנטרדט שוויצרי… הוא היה בנוי על תבנית של פוג’ו ואחרי זה עבר לתבנית של Hello. אז ברור שיש הבדלים, ולא תמיד הספקנו להתאים הכל, אז יש אי דיוקים. יש כאלה שזה מחרפן אותם. בסדר. אבל זה חלק מהעניין שאני אומרת להם: ברוכים הבאים לעולם האמיתי. מלקוחות מקבלים מידע, והמידע מהלקוחות הוא לא מסודר. מישהו אמר שהוא לא יכול לעבוד ככה. אמרתי לו: ככה החומר מגיע אלינו מלקוחות. אם אתה יודע לעבוד רק עם דברים מדוקדקים פיקס, אתה פשוט לא יכול לעבוד פה. לא כי אני לא מסכימה איתך – הלוואי שהיה לי זמן לסדר את הקורס יותר טוב. אבל זה העולם. שוב, אנחנו מעסיק מתווך. הרעיון הוא שייצאו מפה אחרי שנה. אנחנו מסוגלים להעסיק חמישה אנשים, והרעיון הוא שאלה יהיו חמישה אנשים מתחלפים.
אחרי שעשינו תהליך והתגברנו על בעיות, עבור הרבה אנשים אנחנו מקום העבודה הראשון אחרי הרבה שנים, או מקום העבודה הראשון אי פעם. זה יכול לבוא לידי ביטוי בוויכוחים גדולים בענייני סמכות – הבנאדם כנראה לא קיבל עד היום סמכות. עכשיו, ברוכים הבאים ליקום, יש לך בוס, יש הנחיות, צריך לקבל את ההנחיות – שלא מוצאות חן בעיניי או כן מוצאות חן בעיניי, שאת מבינה או לא מבינה. עכשיו ברור לך, שגם אם הם נשמעות לך לא הגיוניות, זה עניין שלך מול הבוס – האם את הולכת אליו ואומרת לו את דעתך על ההנחיות. עכשיו נניח שהלכת ואמרת, והבוס שלך הקשיב ואמר – משיקולים כאלה ואחרים – תעשי. זו המשמעות של מערכת. ככה מערכת מתנהלת, יש כללים שמוצאים חן בעינייך וכללים שלא, ככה זה יהיה בכל מקום. אז חלק ממה שאנחנו עושים עבורם זה גם עניין של בואו תיכנסו למערכת, בואו נעשה שיחת משוב, בואו תקבלו ביקורת. הם שמחו שיש אצלנו שיחה. אחד הבחורים פתח את הדברים: עד עכשיו הוא עבד במקום עם עבודות פיזיות והוא אף פעם לא עבד במקום אחר, ואני לא חושבת שאי פעם עשו לו שיחת משוב, והוא גם לא מודה בחלק מהדברים, אז חלק מהעניין היה לשקף את הדברים. אז חלק מהתגובה היה “הרצפה עקומה”. יכול להיות שהרצפה עקומה, אבל ברגע שאתה מתווכח על עובדות, אז אפשר לאסוף את הנתונים ולדבר עליהם בשיחה הבאה… אם יש קושי בסיסי של מישהו בתחום מסוים – אז לא רצוי שזה יהיה התחום שבו הוא בוחר לעבוד. זה הבסיס הכי בסיסי. אפשרות נוספת היא שהבעיות נובעות מעייפות וחוסר ריכוז, ואז צריך לחשוב ולחפש פתרונות…
אז אנחנו כן מצליחים לעשות משהו למרות שאיננו מקום טיפולי – אנחנו בכוונה לא עם הכותרת הזאת. בשיחות המשוב אנחנו משקפים להם איך הדברים נראים מהצד. אנחנו מזכירים את ההתמודדויות שהיו כשהם הגיעו – גם כדי להעצים את התהליך (שיראו איך התקדמו מאז שהתחילו) וגם כדי לדייק שמה שקרה לו בהתחלה אצלנו יקרה לו אצל כל מעסיק. הרי הבנאדם לא משתנה, אבל אם אתה מודע, אתה יכול לנהל את התהליך יותר טוב.
שאלה: איך אתם מגייסים את אנשי המקצוע שמלווים מבחינה מקצועית את הצעירים? המשכורת מן הסתם נמוכה מזו שבהיי-טק, האתגרים שונים וגדולים יותר מאשר בעבודה רגילה – אז איך את “מוכרת” את התפקיד, ומה הוא סט הכישורים שאת מחפשת אצל מועמדים לעבודה הזאת?
אנשים שהם גם בעלי מקצוע טובים, וגם שהסיפור של העסק מדליק אותם. בלי זה אי אפשר לשרוד אצלנו, יש הרבה מקרים שהעבודה מתסכלת מאוד, ולכן נדרשת אמונה בחזון, במטרה.
שאלה: דיברנו על השינויים החיוביים שהעבודה בטק ג’אמפ מעניקה לצעירים. ומה איתך – אילו שינויים חיוביים, ושינויים בכלל, עברו עלייך בעקבות ההתעסקות במיזם הזה?
רק על זה אני יכולה לכתוב פוסט שלם 🙂
באופן אישי, עברתי תהליכים מאוד מורכבים, ופרצתי הרבה גבולות של עצמי, שאלמלא הדרייב שהחברה תהיה קיימת – לא מניחה שהייתי יוצאת מאזור הנוחות שלי. בכלל, לפני הקמת החברה הייתי בטוחה שאני ״מספר 2״ מושלמת. הרבה זמן חיפשתי מישהו להקים איתו את החברה, עד שהבנתי שהחזון שלי הוא שלי, לוקחים אוויר וקופצים למים.
הייתי עם פחד קהל גדול, לא חשבתי שאוכל להתראיין, לדבר בפני אנשים ולהציג את החברה. הבנתי שאין דרך אחרת, ואם יש לי מסר, אז אני חייבת להשמיע אותו.
היו לי גם קשיים בניהול. אם עשיתי דברים שאנשים לא אהבו, או נפגעו מהם , לא הייתה לי אפשרות להסתתר מאחורי ״החלטות ההנהלה״. היו לי דילמות קשות ועברתי תהליכים מורכבים עם עצמי, להיות שלמה עם הדרך שלי.
שאלה: מה כולל הפיתוח – האם אתם מפתחים תבניות מאפס? האם אתם מפתחים תוספים? האם תהליך הפיתוח השתנה במשך השנים, למשל האם הוא הושפע מהפצעת page builder -ים?
אחד הדברים שאנחנו קולטים לחברה הוא אנשים שלא יודעים בכלל מדעי המחשב, אנשים עם גישה לעולם המחשבים אבל בעצם אנחנו דורשים אפס ידע מוקדם, כך שאין ידע בתכנות. אני בכוונה כיוונתי את זה – אני רוצה שהעבודה של החברה תהיה סוג כזה שאנשים יכולים ללמוד בתוך חודשיים שלושה. תואר במדעי המחשב אי אפשר ללמוד בתוך חודשיים-שלושה, מוכשר ככל שיהא הבנאדם, ולכן גם אם לפעמים מגיעות לי עבודות קצת יותר מסובכות, אני כתפיסה לא רוצה לקחת את החברה לשם. אז אולי אקח את הצוות המקצועי ונחלוק את העבודה והם יעשו חלק מהעבודה בתור ספקי משנה, אבל אין לי עניין להצעיד את החברה למקום שהעבודה הטכנית תהיה מסובכת והם לא יידעו לעשות אותה. יש לי עניין לקחת עבודה שיכולה להיעשות עם תבניות מוכנות, עם תוספים, קצת CSS – ושם אנחנו נשארים. יש מיליון תבניות חינמיות. פעם היינו קונים את פוג’ו אבל פוג’ו הפסיקו לעדכן גרסאות לכן עברנו ל-hello, שהיא תבנית חינמית, כי אנחנו עובדים עם אלמנטור. גם אלמנטור הוא חינמי, אם כי אנחנו קונים את גרסת ה-pro.
אז זה לא הכיוון הטכנולוגי מבחירה כי זה לא פותר את הבעיה. כל הרעיון הוא לקחת אנשים בלי הכשרה וללמד אותם תבניות – הרבה אנשים עם תפיסה טכנולוגית יכולים לבנות אתר. לא באמת צריך הכשרה ארוכה מאוד בשביל לעשות את זה. כדי לתכנת נדרשים יותר כישורים וגם הכשרה יותר ארוכה. פה אנחנו בקושי שורדים את החצי שנה הכשרה, וזה קשה. קשה לעובדים – העניין של יציבות, העניין של כל פעם קורה משהו בחיים ואז זה לא מסתדר ועוזבים. עכשיו, כשאת רוצה ללמד מקצוע בצורה יותר מעמיקה את צריכה שמישהו ישב אצלך שנה וילמד, לא ילך הלוך וחזור. צריכה רצף – זה לא כזה פשוט.
שאלה: האם כל צעיר שמתקבל הופך להיות מתכנת, או האם יש כאלה שתחום העיצוב, ה-SEO, הנגישות, ה-QA או כל תחום אחר שקשור לבניית האתרים קורץ להם יותר?
יש כאלו שאחרי תקופה אצלינו מדייקים מה הם רוצים – תכנות (ללא קשר לבניית אתרים), בניית אפליקציות, עיצוב או seo. אנחנו נותנים להם ״טעימות״.
שאלה: מהראיון בתוכנית “פותחים יום” נשמע שאכן אתם מקפידים על תהליך עבודה מסודר – איפיון, עיצוב, תכנות. האם יש גם QA? האם בעלי התפקידים בתהליך הפיתוח הם רק החבר’ה הצעירים, או שיש גם מבוגרים ומנוסים?
הצעירים בונים את האתרים, ויש להם סיוע מתמיד ופיקוח מהצוות המקצועי.
שאלה: האם יש לכם פעילויות מעבר לעבודה עצמה – ישיבות צוות, ימי הולדת, טיולים?
לצערי מעט מאוד – חג שמח בראש השנה ובפסח. יש ישיבות צוות לצוות הניהולי. אין ספק שזה נושא שאשמח לשפר בעתיד…
מבחינת הווי חברתי, הצעירים מתחלפים כל הזמן – אנחנו חברה שהדבר הכי קבוע בה זו תחלופת עובדים… אז לפעמים יש תקופות של חבר’ה שמדברים ומספרים ומשתפים יותר, ולפעמים יש צעירים סגורים יותר.
הרבה פעמים אנחנו מנסים לעורר שיחה על עניני יומיום – תוכנית ראליטי כזו או אחרת. משהו שהעובדים הרבה פעמים יודעים יותר מאיתנו.
שאלה: ספרי על סביבת העבודה
בגדול כולנו יושבים סביב שולחן אחד – זה המבנה הפיזי של החדר – ויש עוד שולחנות קטנים בצד, שיש עליהן מכונות תפירה (אנחנו חולקים חדר עם מיזם חברתי שמלמד נשים ונערות תפירה). אם רוצים לעבוד שם, אז מזיזים הצידה ועובדים.
קודם כל – זה מה יש, זו סביבת העבודה, והעובדים הרבה פעמים צריכים ללמוד להסתגל למציאות. פרקטית, לפעמים אנשים זזים לעבוד לבד על השולחנות בצד. יש אצלנו הרבה רגישות לרעש, אז מדי פעם אנשים מביאים אוזניות שקט, או מעירים אחד לשני. אבל לא יותר מאשר בכל מקום עבודה.
שאלה: האם נשמר קשר עם עובדים שעזבו?
עם חלקם יש מידי פעם קשר. יש צעירים שמתקשרים אלי אחרי תקופה – רוצים המלצה למקום עבודה, או יש משהו שמטריד אותם שקשור לחיים שלהם, בכל מיני נושאים (כתיבת קורות חיים, מה מקובל בשוק התעסוקה). חלקם אני יוזמת לשאול מה שלומם ולראות איך המשיכה דרכם. אני סקרנית ויש קשר אישי שנוצר, עם חלקם כמובן.
שאלה: איך אתם מתעדכנים בכל החידושים של וורדפרס, אם בכלל? האם כל אחד בעצמו, או התמקצעות צוותית, או משהו אחר?
אנשי הצוות המקצועי עובדים בתחום ולכן מתעדכנים ומעדכנים. חלק מהצעירים מתענינים בתחום וקוראים ולומדים באופן עצמאי.
***
השאלות הבאות לא קשורות לעצם המיזם החברתי, אלא פשוט מעניינות מצד היותכם גם כן עוסקים בוורדפרס:
שאלה: האם קורה לכם שאחרי שהקמתם אתר מהמם, אתם נכנסים אליו אחרי כמה זמן ורואים שהלקוח עשה בלגן בעיצוב – הזיז דברים ממקומם, שינה צבעים או גדלים בתכנים, הכניס תמונות בגדלים לא נכונים, ועוד מרעין בישין? האם יש לכם פתרונות למצבים כאלה? אני יודעת שכבר ענית אצל יונית, אבל רציתי שזה יהיה גם כאן 🙂
בטח שזה קורה. סופר מתסכל…
אני מסתכלת על זה באופן קצת פילוסופי – זה קצת כמו לשחרר ילד שגידלת לדרכו…
הרבה פעמים אני מעירה בעדינות לבעלי האתרים שנעשתה פה טעות שישימו לב, ואם רוצים נשלח להם הסבר על איך להזין תמונות (לדוגמה). בדרך כלל הלקוח דבק בדרכו. לפעמים מודה ומעריך את המשוב.
שאלה: איך אתם מנהלים תחזוקה, ובעיקר עדכוני גרסאות של וורדפרס, של תוספים ושל תבניות? האם אתם מלווים את הלקוח בזה? כי מצד אחד חשוב מאוד להקפיד על גרסאות עדכניות של הדברים, ומצד שני עדכונים כאלה לפעמים עלולים לגרום לשיבושים באתר (אמנם לא לעתים קרובות, אבל עדיין מספיק כדי להדאיג)
אנחנו עובדים עם חברת אחסון, ומציעים שירותי אחסון. לאתרים שמאוחסנים אצלנו אנחנו מציעים חבילה שכוללת עדכוני גרסאות, ואז אם יש בעיות (ומידי פעם יש) – אז מטפלים בזה.
סיפרת על רואי השחורות וקצת על הביקורת על המיזם. אילו עוד קשיים היו מבחוץ?
בדרך כלל אנחנו חוצצים בין העובדים לבין הבחוץ. אם יש פאשלות – הצוות הופך את העולם לפתור את הבעיה. זה אף פעם לא נופל עליהם.
מידי פעם חטפנו מבחוץ ביקורת קשה בגלל עבודה שלא נעשתה עד הסוף. תכלס, כי סמכנו יותר מידי, במקום שלא היה צריך לסמוך. מה עושים? כמו בכל מיני טעויות שעושים בחיים – מתנצלים, מקווים שהצד השני יקבל את ההתנצלות וממשיכים הלאה. הרבה פעמים זה עובד.
מדי פעם היו לקוחות בודדים שזה עבד פחות טוב. אבל אלו החיים של כל נותני השירותים בישראל אני מניחה. אנחנו לא מיוחדים.
אני אגיד עוד משהו על ביקורת על המיזם – יש בו 100 דברים שלא סגורים עד הסוף, ולא אופטימליים והיה רצוי שיהיו אחרת: אנחנו עובדי עם אנשים עם מוגבלויות ואנחנו בקומה 3 בבניין לא נגיש, אז מיד נפסל לעבודה כל מי שנמצא על כסא גלגלים. נכון, עצוב. אבל כרגע זה המקום שלנו.
אנחנו עובדים רק חצי משרה, ככה התחלנו, ולאנשים שצריכים כניסה רכה לעולם התעסוקה זה נהדר, או שזה מאפשר להם לשלב עוד משהו. יש אנשים שבגלל שזה לא משרה מלאה זה לא רלוונטי עבורם.
אז אנחנו לא מושלמים. אבל אם נחכה שהכול יהיה מושלם, זה לא יקרה אף פעם.
אז אני שומעת הרבה דברים שראויים לשיפור. ומידי פעם בוחרת לטפל ולקדם משהו. חלק מהמוטו שלי זה מתקדמים ומתקנים תוך כדי תנועה.
שאלה: נניח שיש עוד אנשים כמוך, מתכנתים בעלי חוש אלטרואיסטי – איך הם יכולים לעזור לכם או להצטרף אליכם? והאם היית רוצה לראות מיזמים נוספים כדוגמת טק ג’אמפ?
יש כמה מתחרים שלנו, כל אחד עושה משהו קצת שונה, מתרכז באוכלוסיה שונה או במודל שונה. זה מבורך בעיני, יש מקום להרבה מאוד חברות של בניית אתרים. השוק ענק.
***
וואו, אביטל, תראי מה זה, יש לך עוד אוצרות שלמים של סיפורים סביב טק ג’אמפ. בהתחלה לא היה לי נעים כל כך לשאול אותך כל-כך הרבה שאלות, אבל עכשיו אני שמחה מאוד ששאלתי
כן, זה משעשע. יש לי אינסוף סיפורים על טק ג’אמפ.
גם אחרי הראיונות שלך בכל המקומות, והשאלות שלי, אני בטוחה שיש עוד המון דברים שנשארו לך לספר. את צריכה לשבת ולכתוב בלוג על זה.
חחח. יש לי כמה מסמכים עם התחלות של נושאים לכתיבה, ומדי פעם אני כותבת לעצמי כותרת של פוסטים וכמה נקודות. אולי כשאהיה בפנסיה.
