ת’אמת? לא חשבתי שייקח לי כל כך הרבה זמן לחזור. חשבתי שאצטרך רק שבועות או חודשים אחדים, ואקפוץ שוב על הסוס. אבל תשומת הלב שלי נדרשה במקומות אחרים, ומצאתי את עצמי נטולת כוחות להמשיך לכתוב.
בפוסט שסיים את העונה הקודמת, תהיתי על העתיד:
אני מחכה שיחזור לי החשק לכתוב, שהרצון לשתף את העולם בכיף שבעבודה על אתר כמוך יציף אותי ויכריח אותי לחזור לכתוב. אבל ביַרְכְּתֵי התודעה מרחף לו חשש שלא אחזור לעונה שלישית, שנגמר הסוס, שתחומי העניין שלי עברו למחוזות חדשים. החשש הוא כפול: גם מלאכזב אתכם, קוראיי הנכבדים והחביבים, וגם מלאכזב את עצמי על ידי זניחת משימה באמצע. מטבעי אני אדם שאוהב לסיים דברים. בתגובה לפוסט שכתבה בלוגרית-עמיתה, רחל ארליך (נא לא לבלבל עם רחלי המעצבת שמלווה אותי לכל אורך הסדרה) על אנשים שלא מסוגלים לסיים משימות, כתבתי שתמיד הייתי ממסיימי המשימות – לא העליתי בדעתי שאפשר אחרת. האם כעת התבגרתי מספיק כדי לדעת להתמודד עם אי-סיום? האם אני רוצה בזה? אני מקווה שלא, אבל ימים יגידו.
לשמחתי, הזמן שנתתי לעצמי אכן החזיר לי את החשק לכתוב. אמנם כנראה לא אחזור להתלהבות של ההתחלה שבה הסדרה ממש רצתה לפרוץ ממני, אבל חזרה אליי מספיק התלהבות, מלווה בתחושות של מחויבות ושל חוסר נכונות להרים ידיים (עדיין), בשביל להמשיך את הפרקים.
התלהבות חלקית ותחושת מחויבות הן תנאי הכרחי, אך כנראה לא מספיק. הם לא הצליחו להושיב אותי למספיק זמן כדי לכתוב את כל מה שרציתי. לכן עברתי לשיטה אחרת, וניסיתי להציב לעצמי דד-ליינים: הייתה לי רשימה של כל הפרקים שאני רוצה לכתוב – חלק מהם אף היו כתובים למחצה – והתחלתי לתזמן אותם לפרסום. בחנוכה תזמנתי את העונה החדשה לפסח. בפורים הבנתי שזה לא יקרה והזזתי את העונה לחודש אייר. אחרי זה חשבתי להתכוונן לתחילת תמוז, שזה הזמן שבו התחילו שתי העונות הקודמות. חשבתי שאם אדע שהפוסט אמור להתפרסם בזמן מסוים, זה ידרבן אותי לכתוב. כן, על אף חוסר אהבתי לדד-ליינים, לפעמים – אם זו אני שקובעת אותם – הם דווקא יכולים להועיל. אבל לא הפעם.
אז חזרתי לדרך הרגילה: פשוט לנסות לרצות מאוד, ואז להושיב את עצמי לעבוד. וזה די עבד. רק שאז התברר שהעבודה רבה מאוד מאוד, ולקח לי עשרות שעות רק לארגן את החומר ולחלק אותו לפוסטים השונים. אחרי זה היה הזמן של מעבר על כל הדואלים, סינון, עריכה, חיתוך, הכנסת תמונות, העברה מפרק לפרק, ובאופן כללי – החלקה של כל הקורות לכדי סיפור זורם, ואני מקווה שגם מעניין.
אני הנני כאן. שוב. מקווה שזו העונה האחרונה ולא אעצור באמצע. עשיתי כמה דברים כדי לנסות להעלות את הסיכויים לזרימה נוחה של העונה: הכנתי את השלדים של כל הפרקים – 25 במספר. את עשרת תשעת הפרקים הראשונים אף כתבתי עד סיום. ודבר נוסף – אני חוזרת במתכונת שבה סיימתי את העונה הקודמת – פרסום פרק אחת לשבועיים.
בעונה הזאת, בלי התחייבויות, אני מקווה שתזכו לקרוא את מה שהובטח בעונה הקודמת ולא קוּיים, כמו:
- יציאה מאזור הנוחות – אני בדרך כלל “אשרי יושבי ביתך”, אבל הפעילות באתר הצליחה להוציא אותי מהבית (לכבוד כנסים או הרצאות), ובאחת מהן אף פגשתי את עמית בפעם הראשונה.
- דחיפת אפי למקומות לא שייכים, כמו למשל התערבות בתכנים של האתר.
- אני די מכשפה ולא קל לעבוד איתי. אקדיש פרק להוכחת התיאוריה הזו 🙂
- פרק אחר יוקדש לתהליך הפתיחוּת לטכנולוגיה שעבר על עמית (אם כי מן הסתם, אם יישאל, הוא יכחיש ויאמר שהתהליך הוא בעצם של התוֹכנות עצמן, שהפכו עם השנים ליותר ידידותיות)
- פרק או שניים יתארו את כל הדברים שבגללם כיף לי לעבוד על האתר, ומצד שני אולי יהיה פרק על משהו אחד שהציק לי בעבודה על האתר (נראה עד כמה הצנזורה הפנימית והחיצונית תפעל…)
- והפרקים האחרונים – שניים או שלושה – יסכמו את תהליך כתיבת הסדרה הזאת.
ועוד פרקים נוספים, כמו:
- ההכנות המרובות לימי ההולדת 5 ו-6
- הכנת לו”ז האירועים לשנת תשע”ו ולשנת תשע”ז
- הכנת לו”ז שבתות כמוך 9 ו-10
- ועוד מרעין בישין
אשמח שתקראו, ואשמח עוד יותר אם יתחשק לכם להגיב. להתראות בעוד שבועיים.
***
הפוסט הזה הוא חלק מסדרה בשם לילות כימים שבה אני מתארת את עבודתי התחביבית על האתר של עמותת כמוך.
מוזמנים לקרוא את כל הפרקים כאן.
לפרק הקודם: לילות כימים: פרק 36.5 – ולפעמים החגיגה יוצאת להפסקה (שוב)
לפרק הבא: לילות כימים: פרק 38 – שש סקיצות, בקטנה. זה שווה.
הפרק הזה התפרסם גם באתר כמוך.