הפעם ההמלצה אינה בלב שלם, מסיבות שאפרט בסוף. אבל קודם – למה כן 🙂
לאחרונה עולה לכותרות הנושא של הטרדה מינית. המקרים הפרטיים לא מעניינים אותי – וגם גובלים בלשון הרע (ההלכתי, לא בהכרח החוקי) – אבל הכלל מעניין אותי.
נראה שכל גבר הוא מטריד מינית בפוטנציה.
ומה עם הנשים? האם יתכן שאישה תטריד מינית גבר? אישה מסוגלת לעשות דבר כזה?
על הרעיון הזה חשב לפני למעלה מ-20 שנה – בשנת 1993 – מייקל קרייטון. הוא כתב ספר בשם “חשיפה”, בו גבר מוטרד מינית ע”י הבוסית שלו. הספר, שנשען באופן רופף על מקרה אמתי, מגולל את התמודדותו במצב הזה עד ליציאת האמת לאור.
איך באמת מתמודד גבר בסיטואציה כזאת? קשה לדעת באמת, כי הסיפור ברובו בדיוני, אבל עדיין, התיאורים שם די אמינים בעיניי.
להיות גבר שמדווח על הטרדה זה מצב לא פשוט. בסיפור, כמעט שאין לו תמיכה – לא מצד המשפחה ולא מצד חבריו. חלקם אינם מאמינים כלל כי הוא הוטרד, ואלה שכן – לא מבינים מה מפריע לו בזה שאישה חיזרה אחריו. כאילו כל גבר אמור לזרום עם כל אישה שמעוניינת בו – ובמיוחד אישה יפה, חכמה ומוצלחת, כמו זאת שבספר.
אהבתי במיוחד את המוטיבציה של הסופר לכתוב סיפור כזה:
הנחתי שהן גברים והן נשים עשויים להרוויח מהבנה ברורה יותר מהי הטרדה. אז הפכתי את התפקידים, ונתתי הן לגברים והן לנשים לחוות את מה שחווה הצד השני. אני חושב שהתהליך עבד וזה עצבן הרבה אנשים.
בסיפור, האיש (טום סנדרס) פונה לעורכת דין (לואיז פרננדס) שתייצג אותו בתביעה נגד המטרידה. עורכת הדין, פרננדס, היא כמעט היחידה בכל הספר שאיננה מטילה ספק באמיתות הסיפור. כמובן, היא לא יכולה לדעת לחלוטין מה קרה מפני שמדובר במקרה קלאסי של מילה-שלו מול מילה-שלה, אבל היא מוכנה להאמין שדבר כזה יכול לקרות. כאמור, היא כמעט הדמות היחידה בספר בעמדה הזאת.
הקטע שאהבתי ביותר בספר הוא דו-שיח בין עורכת הדין פרננדס, לבין עורכת-דין צעירה שעובדת עימה. הסופר שם בפיה של הצעירה את כל הסטריאוטיפים שיש לנו על נשים, גברים, וקשר גופני ביניהם. פרננדס מעמידה מולה מראה מרשימה מאד:
עמ’ 185:
במכונית, בדרך לבית המשפט, סיפרה לואיז פרננדס את סיפורו של סנדרס לשני עורכי הדין הצעירים שנסעו עמה, גבר ואישה. האשה אמרה: “את לא מאמינה לו, נכון?”
“מי יודע?” אמרה פרננדס. “הרי זה קרה מאחורי דלתיים סגורות. אי אפשר לדעת.”
הצעירה נדה בראשה לשלילה. “אני פשוט לא יכולה להאמין שאשה היתה מתנהגת ככה, בכזאת תוקפנות.”
“למה לא?” שאלה פרננדס. “נניח שזה לא היה עניין של הטרדה. נניח שזה היה עניין של הבטחה מרומזת בין גבר לאישה. הגבר טוען שהובטח לו בונוס גדול מאחורי דלתיים סגורות, אבל האשה מכחישה. האם היית מניחה שהגבר משקר, מפני שאשה לא הייתה מתנהגת ככה?”
“לא בעניין כזה. לא.”
“במצב כזה, היית חושבת שכל האפשרויות סבירות באותה מידה.”
“אבל אנחנו לא מדברים על חוזה,” אמרה האישה. ” אנחנו מדברים על התנהגות מינית.”
“אז את חושבת שנשים הפכפכות במה שנוגע להסדרים החוזיים שלהן, אבל סטריאוטיפיות במה שנוגע להסדרים המיניים שלהן?”
האשה אמרה, “סטריאוטיפיות זו לא המילה שהייתי בוחרת.”
“הרגע אמרת שקשה לך להאמין שאשה מתנהגת בתוקפנות כשמדובר במין. זה לא סטריאוטיפי?”
“טוב, לא”, אמרה האישה. “זה לא סטריאוטיפ כי זאת האמת. נשים שונות מגברים במה שנוגע למין.”
“ולשחורים יש קצב,” אמרה פרננדס, “והאסיינים מכורים לעבודה, וההיספאנים לא מסוגלים להתמודד…”
“אבל זה שונה. זאת אומרת, יש מחקרים בעניין הזה. גברים ונשים אפילו לא מדברים זה לזה באותה צורה.”
“אה, את מדברת על מחקרים כמו אלה שמוכיחים שנשים פחות טובות בעסקים ובחשיבה אסטרטגית?”
“לא, המחקרים האלה מוטעים.”
“הבנתי. המחקרים האלה מוטעים, אבל המחקרים שעוסקים בשוני בין המינים אינם מוטעים?”
“טוב, בטח. כי מין זה דבר בסיסי. דחף קמאי.”
“אני לא חושבת. משתמשים בו לכל מיני מטרות. כדרך ליצור זיקה, כדרך לפייס, כדרך לגרות, כהצעה, כנשק, כאיום. זה יכול להיות די מסובך, כשמתחילים לברר איך משתמשים במין. לא הזדמן לך לגלות שככה זה?”
האשה שלבה את זרועותיה. “אני לא חושבת ככה.”
הספר כתוב – כצפוי מקרייטון – בצורה קולחת. את המטרה של הספר הוא שוזר בעלילה מרתקת, עם פיתולים מפתיעים בקורות הגיבור, ועם תמיכה מיֵשות אלמונית שזהותה מתגלה רק בסוף.
הערת צניעות: אמרתי שההמלצה אינה בלב שלם. מטבע הדברים, זה לא ספר נקי מבחינה צניעותית – יש בו תיאור של ההטרדה (שלא הייתה רק מילולית), וגם הרבה שיחות שמשחזרות אותה. עדיף בעיניי לקרוא במקום זה את ספר בראשית, פרק ל”ט – סיפור על גבר שהוטרד מינית ע”י אשתו של המעסיק שלו, ואחרי שלא נענה לחיזוריה, היא התלוננה שהוא הטריד אותה מינית, ובעקבות כך נזרק לכלא ללמעלה מ-10 שנים.
לא משנה מה תקראו, ואיך תגיעו לזה. חשבתי רק לעורר את המודעות, שכשאומרים שאין שום דבר שגבר עושה שאישה לא תוכל לעשות גם כן, זה לטוב ולמוטב 😉