הכנס עמד להתחיל בשבוע של פורים (שחל ביום ראשון). התחלתי לארוז יומיים לפני הטיסה, ביום שישי [בלי רשימה. ידעתי מה אני רוצה וצריכה לקחת – כמה בגדים (כולל מעיל חם וכפפות. בכל זאת, חורף באנגליה.), המסמכים הנצרכים, מחשב נייד, ספר שאני קוראת לפני השינה, נגן MP3, וזהו]. ביום ראשון, באמצע המולת משלוחי המנות, פתאום בעלי בחן אותי: נניח שאומרים לך שאת צריכה לצאת עכשיו – את מוכנה? זו הייתה יופי של שאלה, שעזרה לי להתמקד בדברים האחרונים שהייתי צריכה – ארנק, טלפון, מברשות שיער ושיניים – וזהו. אני מוכנה.
רחלי ואני הגענו בנפרד לשדה התעופה ב-16:30. ובזכות ה-checkin הממוחשב הכול היה מהיר בדלפק של בריטיש אירווייז, וחיש קל מצאנו את עצמנו בדיוטי פרי. אחרי המשימות אישיות שלי הייתה לנו משימה משותפת: לקנות שוקולדים לצוות שלנו בעבודה (זה כלל בלתי כתוב אצלנו, שכל מי שחוזר מחו”ל מביא שוקולדים). האתגר שלי בתור שומרת כשרות היה להוכיח שניתן למצוא שוקולד כשר בדיוטי פרי (לא ברור למה, אבל איש מהחילונים שנוסעים לא מצליח לעשות זאת…). במאמץ לא גדול הצלחנו למצוא חבילת שוקולדים של הרשי בעלת הכשר, ובזאת סיימנו את משימותינו.
יוני נתן לנו טיפ שלשמחתנו הצלחנו לממש: לפני העלייה למטוס התיישבנו במתחם של ארומה, שממנו אפשר לראות את כל המטוסים, ונתנו לעצמנו לנוח ככה, רגע לפני שהכול מתחיל (כשסיפרתי לבעלי על הטיפ, הוא רק דאג שמא אהיה כל-כך שקועה בנוף, שלפתע אראה את המטוס שלי ממריא).
ב-19:15 היינו במטוס. כשהגענו למקום שלנו (שורה שנייה במחלקת תיירים), גילינו שכל המקום של התיקים מעלינו תפוס! הבחור שישב לידנו הסביר שאנשים אוהבים לשים את התיקים שלהם בהתחלה גם אם הם יושבים בסוף, כדי להקל על עצמם ביציאה… נפלא. אז זה אומר שעלינו לשים את התיקים שלנו מאחור? אבל אז הבחור התגלה כג’נטלמן אמתי – הוא הזיז את התיק שלו כך שהתפנה מקום לתיק שלי!
עברו כמה שנים מאז שטסתי לאחרונה (האם אסגיר את גילי אם אומר שאני עוד זוכרת את התקופה שהסרט היה מוקרן על הקיר הקדמי של כל אזור במטוס, ובמערכת השמע – לפחות היא הייתה אישית – אפשר היה לבחור בין מוסיקה קלאסית לשירי ארץ-ישראל, ולשמוע אותם בלולאה אינסופית?), אז התפעלתי מאוד מהמגוון העשיר של הסרטים והשירים שעמדו לרשותנו, ומכך שיכולתי לראות אותם על המסך הקטן שלי, אם כי בסופו של דבר לא הספקתי לממש זכות זו. התחלתי בדברים שהבאתי אתי לקרוא, אבל מהר מאוד נכנסנו לכיס אוויר, והיו כאלה טלטלות שלא יכולתי להמשיך. את שאר הטיסה העברתי בשינה לא רצופה, וויתרתי על הארוחה שהוגשה לי (אמנם קשה לישון בכיסא – גם אם הוא יכול לנטות מעט לאחור- אבל אני לפחות הצלחתי לישון, מה שרחלי לא). בגדול לא נהניתי מהטיסה, ועם זאת עדיין קסם בעיניי איך בתוך חמש שעות – שאם נוסעים אותן בארץ עדיין נשארים בתחומי המדינה, אבל כשטסים אותן – מגיעים לארץ אחרת ביבשת אחרת!
נחתנו ב-22:50 שעון אנגליה, ועד שסיימנו את ביקורת הדרכונים – שהתנהלה בעצלתיים מפני שבשעת לילה מאוחרת זו היה רק פקיד אחד- לא היה לנו זמן לעשות דבר מלבד לרוץ לאוטובוס של 00:05 שייקח אותנו לאוקספורד. בזכות ההוראות שקיבלנו כבר בארץ הגענו לתחנה במהירות, אחרת היינו צריכות לחכות שעתיים עד האוטובוס הבא… הנסיעה הייתה נעימה מאד – הכיסאות היו הרבה יותר נוחים מאלה של המטוס – והייתי נרדמת אלמלא חששתי לפספס את התחנה. אחרי קצת יותר משעה הגענו לאוקספורד, ותוך 5 דקות היינו במלון.
החדרים שלנו קטנים מאוד, אבל זה בסדר גמור (העדפנו חדרים קטנים ולחוד, מאשר חדר גדול וביחד. עד כמה שכיף לנו לבלות זו בחברת זו, רצינו להיות מסוגלות בסוף כל יום להיכנס כל אחת לחדרה ולסגור את הדלת). בדקנו כל אחת שהשנייה מסודרת – יש מקרר, המקלחת מתפקדת – ונפרדנו לשינה. הדעות בארץ היו סותרות לגבי הצורך במתאמים לחשמל באנגליה – היו כאלה שטענו שאין צורך בהם – אבל כשבאתי להטעין את הטלפון הסלולרי שלי התברר שבאוקספורד כן יש צורך… לשמחתנו, לא סמכנו על דעת המקלים, ואחת הקולגות שלנו – הי נילי! – השאילה לנו שני מתאמים ליתר ביטחון. כך יכולתי ללכת לישון ברוגע.
כשהתעוררתי ב-5:30 פחדתי לחזור לישון שמא אתעורר מאוחר מדי, אז אחרי זמן קצר קמתי והתארגנתי. דיברתי עם הילדים והיה כיף מאוד (היה שושן פורים וכל הילדים היו בבית ואפילו ערים, למרות שאצלם השעה הייתה לפני 8 בבוקר). ב-8:00 ליוויתי את רחלי לכנס, שהיה במרחק 10 דקות מהמלון (כבר אמרתי שיש לנו מלון במיקום תותחי? 🙂 ). היא עמדה להשתתף בסדנה, ואילו לפני עמד יום חופשי 🙂 .
בעצת הפקידה במלון יצאתי לתור את העיר גם באוטובוס וגם ברגל. האוטובוס סבב את העיר, ולאחר הסיבוב הראשון ירדתי באחת התחנות והצטרפתי לסיור רגלי מודרך. כך התברר לי שאוקספורד בעצם איננה אוניברסיטה אחת גדולה, אלא אוסף של כ-40 קולג’ים. המייחד את אוקספורד מבחינה אקדמית הוא שכל סטודנט מקבל חונך באותו תחום שהוא לומד, ונפגש אתו כפעמיים בשבוע – זה מעלה את רמת הלימודים של כל סטודנט. המדריך גם סיפר על ההקמה של אוקספורד: בהתחלה אוקספורד הייתה עיירה רגילה, שתושביה עם אנשים פשוטים. כשהקימו בה את האוניברסיטה, היא פתאום התמלאה בסטודנטים משכילים שעתותיהם בידיהם להקדיש ללימודים. תושבי העיירה, שהיו אנשים קשי יום, קינאו בסטודנטים והתנגדו להמשך שהותם בעיירה, ולכן התנכלו להם, לפעמים עד כדי רצח. קראו לתקופה הזאת The Town vs. The Gown. זו הסיבה שבגללה נבנו הקולג’ים כמבנים שמכילים הכול – פנימייה, חדר אוכל, מועדון, כנסייה – כי הקולג’ נועד להגן על הסטודנטים (המדריך דימה את זה לאופן שבו הוגוורטס נועדה להגן על התלמידים מאוכלי המוות. בכלל, המדריך הזכיר את הארי פוטר כמעט בכל הזדמנות אפשרית, כאילו שלאוקספורד אין זכות קיום אלמלא דמיונה להוגוורטס…). נכנסנו גם ל-new college (הוא כ”כ new שהוא נבנה לפני כ-400 שנה), ושם ניצב העץ שלידו צולמה הסצנה מהספר הרביעי של הארי פוטר – שבו מודי הופך את מאלפוי לנמייה (המדריך שאל מי באמת הפך את מאלפוי לנמייה, ורק אני ידעתי שזה היה ברטי קראוץ’ ג’וניור שהתחזה למודי… הייתי די גאה בעצמי 🙂 ). בקולג’ האחרון נכנסנו לחדר אוכל שנראה בדיוק כמו זה של הוגוורטס, אף על פי שהוא דווקא לא המקום שבו צולם הסרט.
ככה נראה כל קולג’ באוקספורד: כניסה לרחבה מרובעת עם דשא ענק וירוק, ומסביב בניין הקולג’ הכולל פנימיה, כיתות, חדר אוכל וכנסיה
אחרי הסיור פגשתי את רחלי כדי לתאם עמדות – מתי היא תסיים (לא יודעת, כי חלו עיכובים בסדנה), האם לחכות לה עם ארוחת ערב (כן, בבקשה). לכאורה פשוט לפגוש את רחלי – אך בפועל בעיה גדולה כי כרטיס ה-sim הישראלי של רחלי לא פעל באנגליה, ואנו תקשרנו באמצעות אחותה שדיברה איתה בסקייפ ואיתי במסרונים. לאחר הפגישה חזרתי לחדרי והתחלתי לתעד את כל מה שעבר עלינו עד כה. כל כך נהניתי מהתיעוד שנתן לי הזדמנות לחזור ולחוות מחדש את האירועים, שהפסקתי רק כדי לדבר עם הבית. לבסוף אילצתי את עצמי לעצור כדי לקנות מתנות ומזכרות (קניות הן לא הצד החזק שלי, ערכתי אותן רק משום שהתבקשתי על ידי צאצאיי…). המלון שלנו ממוקם ממש ליד הרחוב הראשי (location, location, location) כך שהיו לידי כמה וכמה חנויות שאפשר היה לבזבז בהן את הלירות לטובת הדור הבא. בסופו של דבר היה דווקא כיף להסתובב בין מבחר המגנטים, החולצות, הכובעים, הספלים, התמונות, וכל שאר המזכרות הנמכרות לתיירים פראיירים (זו אני 🙂 ) במחירים מופקעים.
לאחר שסיימתי, ורחלי הגיעה מהסדנה, הלכתי למסיבת הפתיחה של הכנס שהתקיים בפאב לא גדול אך מלא עד אפס מקום בלמעלה מ-100 מתכנתים מרחבי העולם. בג’ם סשן היו 6 הרצאות קצרות, כשביניהן הפסקה של כמה דקות. אני הייתי הדוברת החמישית, ובהתחלה חשבתי שעד שיגיע תורי לא יישאר קהל (לא בטוחה שהייתי מתבאסת מזה – אף שהשתתפתי מיזמתי, הלחץ גרם לי לפעמים לייחל לכך שתורי לא יבוא). ההרצאה שלי – בניגוד לקודמותיה – לא הייתה על חידושים טכנולוגיים. בהרצאתי שיתפתי את הקהל בחוויה תכנותית שעברה עליי, ושעוברת על מתכנתים רבים. הייחוד שלה היה שהחוויה דמתה באופן משעשע לבדיחת מתכנתים שרצה ברשת בשנים האחרונות…. אמנם בהתחלה עצרתי פעמיים כי מרוב לחץ נתקעתי (אפילו שהקראתי מדף! לא לקחתי בחשבון שבפאב האור עמום…), אבל אחרי 2-3 דקות נכנסתי לקצב של ההרצאה והתחלתי לזרום, ואנשים אפילו צחקו (יש!) ובסוף מחאו לי כפיים (אבל זה לא בהכרח אומר משהו, כי הקהל מנומס ומוחא כפיים לכולם). בדרך חזרה למלון אמרתי לרחלי שאני שמחה שנתתי את ההרצאה הזו. אמנם היא לא הייתה מושלמת (רחלי דווקא חשבה שהיה נהדר. בשביל זה יש חברות), אבל יש לי בהחלט עניין לחוות גם דברים לא מושלמים 🙂 .
הלכנו לישון ב-12 בלילה עייפות מאוד ( זוכרים מתי התעוררתי?) ומרוצות.
[הערה על התמונות: המִזְכֶּה לכל התמונות שלא צולמו ע”י צלם הכנס –של רחלי ושלי]