אוקטובר, עונת המלפפונים של העמלים למחייתם: החגים מאחורינו, חנוכה הרבה הרבה לפנינו, וביניהם – ים רחב של פרויקטים. השיממון קרץ לי מכל פינה.
לפתע, אני מקבלת מרחלי הודעה: סמשינג מגזין מקיימים כנס באוקספורד בחודש מרץ.
אוקספורד מחכה לי – יומן מסע
בעיקרון אני לא בעניין של כנסים, וממש לא בעניין של חו”ל, אבל כנס של סמשינג – זה משהו מיוחד. אז בלי לצפות לשום דבר רחלי כתבה למנהל היחידה שלנו ולמנהל המו”פ לאמור:
לאה ואני רוצות ללכת:
יש מצב?
תודה 🙂
למרבה ההפתעה, על אף שבאורט לא מרבים לאשר נסיעות עבודה, ובטח לא לחו”ל, לא נענינו בתשובה שלילית. מצד שני, כמו בכל ארגון, התהליך הנדרש לקבל אישור לקח קצת זמן וזו הייתה בעיה, כי היו רק 350 מקומות, ובכל יום המספר הלך וקטן אקספוננציאלית. רחלי ואני כבר היינו בטוחות שגם אם אורט תאשר לממן לנו נסיעה – כבר לא יישארו כרטיסים.
לאחר כמה ימים (אנחנו עדיין רחוקות מגשמי מרץ בסוף אוקטובר) התבקשנו לנמק להנהלת המחלקה מדוע מן הראוי לשלוח אותנו לכנס כזה. למה לא מספיק שאנחנו פשוט רוצות? 🙂 אבל כנראה בשביל כבוד צריך לעבוד. הבעיה גדלה שבעתיים כשהתברר שבאתר סמשינג לא הייתה אף מילה על המרצים או על ההרצאות של הכנס השנה (ובכל זאת הכרטיסים נחטפים בצורה מטורפת, כן?), ולכן נאלצנו לחפור ולגרד מידע מכנסים קודמים… באופן אירוני, רק אחרי שלושה חודשים (כחודש לפני הכנס), סמשינג פרסמו מסמך תחת הכותרת Convince Your Boss. עכשיו הם נזכרים?…
כנראה הנימוק שלנו (מאתיים מילים של תיאור פורמלי של יתרונות הכנס ) – בתוספת תיווכו המסיבי של מנהל היחידה שלנו – עבד, כי בתחילת נובמבר קיבלנו אישור לנסיעה. האח הידד!
כנס סמשינג נתן לכל משתתף להזמין 50 כרטיסי ביקור מאתר http://moo.com. הכרטיס הימני הוא שלי והשמאלי של רחלילאחר כשבועיים סיימנו את כל הפרוצדורה של התשלום לכנס (במקום לצפות כל יום בעיניים כלות ובחרדה כבדה בכרטיסים האוזלים, כתבנו למארגני הכנס וביקשנו שישריינו לנו כרטיסים) ושל הסידורים מסביב (טיסה, מלון). מאוד רצינו לטוס אל-על (בכל זאת, הכי בבית בעולם), אבל הטיסות של אל על נוחתות בלוטן (מישהו שמע על המקום הזה?) ואילו כדי להגיע לאוקספורד הכי נוח לנחות בהית’רו. אז נאלצנו לטוס בבריטיש אירווייז.
מלבד ההרצאות שהועברו בימים שלישי-רביעי, חלק ממרצי הכנס העבירו סדנאות ביום שני וביום חמישי שלפני הכנס ואחריו. אף שהיה מדובר בתשלום נוסף נרשמנו, וטוב שכך, כי הידע שרכשנו בסדנאות היה מעל ומעבר לכל תוכני הכנס עצמו. אף על פי שרחלי בחרה את הסדנה של לאה ורו ביום שני, ואילו אני העדפתי את הסדנה של אנדרו קלארק שהתקיימה ביום חמישי, החלטנו לטוס יחד – מראשון בערב עד חמישי בערב – כי אף אחת מאתנו מעולם לא היתה המבוגר האחראי בטיסה לחו”ל. חששנו שמא אם ניסע בנפרד, נמצא את עצמנו אחת באלסקה והשנייה בטימבוקטו…
בסוף נובמבר כבר היינו מוכנות לנסיעה. דא עקא, שהכנס עמד להתקיים רק שלושה חודשים וחצי אחרי זה.
בסוף ינואר התחלנו לקבל דוא”לי פרטים על הכנס המתקרב ופתאום הוא התחיל לקבל ממשות. הסנונית הראשונה היה רשימה של כל המשתתפים. היה מרגש ומבטיח כאחד לראות שרחלי ואני אכן נמצאות ברשימה הזו :). כמה ימים לאחר מכן קיבלנו קישור לקובץ מלא מידע על הכנס, ואז התחילה אצלי רשמית ההתרגשות, כי הוא היה מלא בתמונות – של אולם הכנסים, של הפאב בו תתקיים מסיבת טרום-כנס, של הדשאים ברחבי אוקספורד – ופתאום הבנתי: וואו! אני באמת נוסעת לשם!
המארגנים של הכנס הכינו תכנית עמוסה: לא רק שבכל יום מתקיימת הרצאות במשך למעלה מ-8 שעות, אלא שבכל ערב יש תכנית. מטבעי אינני יצור חברתי, ולכן חשבתי להתעלם לגמרי מכל מה שאיננו הכנס עצמו. אבל ההתרגשות שהחלה למלא אותי גרמה לי להתרכך קצת, ולהבין שאם פעם במיליון שנה אני הולכת לכנס בחו”ל – כדאי לי לחוות אותו במלואו. לכן התחלתי לקרוא את התכנית: יום ראשון בערב – מפגש בפאב עם הרצאות קצרות (לא מעניין; אנחנו נוחתות ביום ראשון בלילה לאחר סיום המפגש); ביום שני מסיבת טרום-כנס עם ג’ם סשן (שבו כל מעוניין יכול לשאת הרצאה קצרה של 10 דקות); ביום שלישי מסיבת כנס (שתתקיים בפאב שהוסב מכנסייה. אני – במסיבה? עם גויים? בפאב? שהיה פעם כנסייה? מתברר שכן :)); וביום רביעי – סיור אינסטגרם ופגישה עם אחד המרצים.
בהיותי מתכנתת היושבת ימים שלמים מול מסך מחשב וממעטת במפגש אנושי, תגובתי להצעת הג’ם סשן הפליאה אותי: משום מה ההצעה דיברה אליי! אבל אולי זה מפני שאני תמיד אוהבת לדבר על העבודה שלי, ולא משנה לי אם זה מול מעט או הרבה אנשים. עם זאת, חששתי שאהבתי לדיבורים איננה ערובה לכך שאתן הרצאה טובה, אך כשגם רחלי ומנהל היחידה שלי עודדו אותי לכך, החלטתי ללכת על זה..
לא היה לי קשה לבחור נושא – בשנה שעברה הרציתי בכנס וורדקמפ (אז זו לא הייתה יזמה שלי, פנו אליי כי רצו יותר נשים שתרצינה בכנס), ועכשיו החלטתי שחלק מההרצאה ההיא יכול להתאים. מאחר שהשילוב של דיבור באנגלית עם פחד קהל גורם לכל המילים לברוח לי מהראש, ניצלתי את השבועות המתים שלפני הכנס וכתבתי את כל ההרצאה – מילה במילה – בקובץ וורד…
שבועיים לפני הכנס רחלי ואני נפגשנו וישבנו על דברים אחרונים. ירדנו לפרטי פרטים של כל דבר ולכן אולי נראינו כאילו אנחנו לחוצות מהנסיעה , אבל בעצם כל ההכנות שלנו היו מתוך התרגשות – רצינו להתעסק כמה שיותר בדברים שקשורים בכנס (אתה שומע, יוני?). גם אחרי שסיימנו לבדוק בפעם המאה איך מגיעים מהמלון לכנס – הוא נמצא חמש דקות משם, כן? – והכרענו גם לגבי שאלת מספר זוגות הנעליים הנצרכים, לא רציתי להפסיק עם ההכנות, ולכן בזמן שנותר עד הכנס עברתי על רשימת המרצים (רבים מהם לא הכרתי), קראתי עליהם כל מה שאפשר (גיליתי למה אנדי קלארק שינה את שמו לאנדרו), נכנסתי לבלוגים שלהם (הייתי בשוק שלחלק מהמרצים לא היה כלל בלוג!) והקשבתי לפודקאסטים שלהם (וכך התחדדה בי ההכרה שבכנס הזה ישלוט המבטא הבריטי, שחמוד ככל שיהא, צריך להתרגל אליו). בסופו של דבר הצלחתי לעבור רק על המרצים של היום הראשון ועל המרצה של הסדנה – מתברר שאפילו בתקופה שהכנס הוא כל מה שמעניין אותי מצפים שאעבוד על פרויקטים אמיתיים. בזיעת אפיך תאכל לחם. אמנם כאמור עשיתי זאת כדי למלא את הזמן, אבל בדיעבד התברר לי שעשיתי בשכל – שכשעומד מולך מרצה שקראת עליו, שמעת את קולו ואתה יודע את דעתו בנושאים שונים – זה מחבר אליו מאוד. הרגשתי את זה במיוחד ביום השני – שאליו לא הספקתי להתכונן כראוי – כשכל מרצה היה בשבילי רק פלקט עם שם ופרצוף. לא ידעתי אפילו איזה סרט אהוב עליהם.
אוקספורד – אנחנו מגיעות…
הקמע של הכנס היה חתול