אחותי אחראית על טקסט יום הזכרון השנה במקום הלימודים שלה. לבקשתי, היא שלחה לי כמה קטעים שיוקראו שם, ואני מביאה כאן את אלה שאני מתחברת אליהם.
הראשון הוא אולי הכי ותיק וידוע, ועל אף זאת – ואולי בגלל זאת – כמעט לא משמיעים את זה בטקסים, וחבל, כי הוא עדיין כל-כך מרגש ואמיתי.
מגש הכסף / נתן אלתרמן
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני…
היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים…
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: “מי אתם?”, והשניים שוקטים
יענו לה: “אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים”.
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
שני הקטעים הבאים הם בעלי אופי דתי. אני לא יודעת אם הם מסוגלים לתת נחמה למי שכואב, כי הם רציונליים במקום שהוא מאד רגשי. ועם זאת, האדם איננו רק רגש – יש לנו גם שכל – ויתכן שבמקום הקטן של השכל בכל הכאב הזה, אפשר להתחבר למלים הללו.
מתוך מאמר של חנן פורת ז”ל בגליון התורני “מעט מן האור”
“ארץ ישראל נקנית בייסורים!” מימרא זו שגורה בפי העם, ואנו נוהגים לשננה בשעות הקשות הפוקדות אותנו במאבק על ארץ ישראל ויישובה. יסודה של מימרא זו בדרשתו של ר’ שמעון בר יוחאי. הנסמכת על פסוקים מפרשת השבוע שלנו: “תניא. רשב”י אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע”י ייסורים, ואלו הן: תורה וארץ ישראל ועולם הבא…
ארץ ישראל מניין? דכתיב: ‘כי כאשר ייסר איש את בנו, ה’ א-לוהיך מיסרך’, וכתיב: אחריו: ‘כי ה’ א-לוהיך מביאך אל ארץ טובה’ (דברים ח’, ה. ז.)”….לא רק במתנה אנו עוסקים, כדברי רשב”י, אלא במעשה קניין. …
מה בין מתנה לקניין?
במתנה זוכה האדם ללא עמל ויגיעה, ולפיכך הריהו נותר פסיבי בעת קבלתה, ולעיתים אף חש כעני הנוטל צדקה בבחינת “נהמא דכיסופא” ? (לחם של בושה). לעומת זאת המתאמץ ומתייסר להשיג דבר יקר ערך, הופך בעצם המאמץ ממקבל לשותף, והדבר שהושג הינו חלק ממנו, ולפיכך יקר הוא ואהוב בעיניו שבעתיים, כי “רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו”….וכך אף קניין ארץ ישראל: ככל שרב המאמץ ורבים הייסורים הכרוכים בדבקות בה, כן מתברר תפקידם וייעודם ללבות בלבנו את אש אהבת הארץ ולהעמיק את שורשנו בה.
לא! איננו מזוכיסטים ואיננו מחפשים ייסורים! די לנו בעמל הכרוך בבניין הארץ, ובצרות שמונו לנו עד כה, ללא שנבקש להוסיף עליהם עוד ייסורים. נאמנים עלינו דברי ר’ יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, אשר נשאל: “חביבין עליך ייסורים” ? וענה מנהמת לבו: “לא הם ולא שכרם” (ברכות ה’ ע”ב). אבל בדיעבד, בשעה שבאים עלינו ייסורים, איננו מבעטים בהם חלילה, אלא יודעים מראש כי מכוחם נקנית לנו הארץ ממש. ועל כן איננו מעלים בדעתנו “לסגת אחור במשהו” נוכח כל קושי ומכשלה אלא אדרבה מעמיקים שורש בארץ ולוחשים לה אהבה בכאב ובדמע.
קדיש לחללי ארץ ישראל -ש”י עגנון
מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו – מוציא חיילותיו להרוג וליהרג. ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו, ואפילו חשובים בעיניו חשובים בעיניו כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקבותיו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.
אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה’ בנו כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.
לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום, בחייכון וביומייכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם- שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.
אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מהלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.
לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די ברא כרעותא וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.
ולסיום, קטע שאני מאד אוהבת: הקדמה לספר “חבורה שכזאת”, שכתב פוצ’ו, המתאר בהומור את הווי חיי ההכשרה ולוחמי הפלמ”ח:
ועכשיו, עם עלותנו להתיישבות, הם לא יהיו. הם לא יבנו צריפים, לא יחרשו אדמות, לא יזרעו חיטת זהב הרת שובע, ונחיריהם לא יתרחבו בשדות הרטובים מגשם. לא יהיו עימנו בשעות שיממון, תהייה ובדידות. לא יאהבו עוד נערות, וזאטוטיהם השמנמנים לא ייחפזו יחפי רגלים ורודות בלול, בגן, ברפת, ולא יטרידו את העובדים בשאלות מעמיקות חקר.
פשוט. פשוט משום שהם אינם איתנו ולא בשום מקום אחר בעולם. דיו צליל קול, ניעור תלתלים, חגורה אלכסונית למטה מהקורקבן, הטיית ראש או ניע מותניים, והנה הם שוב לנגד עיני – ובראשונה אין צער, רק געגועים, ואך בשעה שאתה עומד על ה”לשווא” שבהם – בא הכאב…
וכיצד אעז לכתוב עליהם? ואיזו זכות יש לי לומר: הנה כזה וכזה היה הנער?.. וכי אין בכך משום חילול? ואיך זה לחטט ביומנים כמוסים, מכתבים ובהם רחשי לב סמויים…
מה יתנו ומה יוסיפו לי כתמי דיו על עלים לבנים? מה משמעות יש להם? היחיו שער זהב, שתיקה חכמנית, עיניים פראיות או ערמומיות קונדסית?
והרי הם היו, היו, היו – – – ”
(נתיב הל”ה, 16.8.49 מתוך עלון המשק)