את דליה גרצמן הכרתי לפני כמה חודשים בקבוצת “בלוגריות טכנולוגיות“. היא העלתה טיוטת פוסט באנגלית וביקשה עזרה בעריכה. קראתי את הפוסט ונהניתי ממנו מאוד, לכן פניתי אליה בפרטי והתחלנו לדבר על מה שצריך עריכה. השיחה קלחה וזרמה, ודליה הסכימה בענווה כה רבה להצעות שלי, שלא עלה על דעתי שהיא כבר כותבת מנוסה עם רקורד מרשים של פוסטים.
אחרי כמה זמן התברר לי שדליה כתבה את אותו פוסט גם בעברית, אבל בגוגל דוקס. שאלתי את אותה למה הפוסט בעברית לא פורסם בשומקום, והיא אמרה שהיא לא ידעה איפה לפרסם, ואולי יש לי רעיון?
נחשו מה הצעתי לה. והיא הסכימה! אפילו שאמרתי לה שהבלוג שלי הוא לא מהפופולריים, ואפילו שהיא כותבת מצליחה ומוערכת.
הצלמת: קרין מגן
אז אחרי כמה שבועות, ואחרי פרסום הפוסט באנגלית, אני זוכה לארח את דליה בבלוג שלי.
דליה גרצמן היא מתמטיקאית בנפש ואלגוריתמאית בפועל. אוהבת ליצור דברים יפים – פיסת קוד, פריט לבוש, הרצאה טכנולוגית – קצת מכל דבר. יוצאת מאזור הנוחות באופן שגרתי, והנה לראשונה מפרסמת בלוג פוסט בעברית. תודה לאה על האירוח הנדיב בביתך הווירטואלי!
קבלו אותה במחיאות כפיים סוערות!
***
1. למה אני כאן?
לפני כשנתיים, בעיצומה של תקופה פורייה מקצועית ואישית, חוויתי משבר קיומי, ובו תהיתי למה אני עושה כל מיני דברים שאני עושה. ערב אחד בדרכי הביתה מעבודתי כמפתחת אלגוריתמים, החלטתי להקדיש את נסיעת הרכבת ללמידת כלי חדש שיסייע לי בעבודתי. זה כלי שאמור להיות אוטומטי ונגיש, וחשבתי לעצמי שאני חכמה ומנוסה מספיק כדי להצליח להבין את הבסיס בזמן הנסיעה ברכבת. חצי שעה מאוחר יותר סיימתי את הנסיעה בכעס על האינטרנט המתנשא וחסר התועלת, שבו כל החומר הטכני מניח שאני כבר יודעת את מה שבעצם באתי ללמוד. בזמן שירדתי באכזבה מהרכבת, החלטתי שלא לתת לאינטרנט לנצח אותי. החלטתי שאני הולכת ללמוד להשתמש בכלי הזה, ואפילו אעשה עליו טוטוריאל בכנס נחשב (ואכן זה קרה!).
עד שהגעתי הביתה כבר נפל לי האסימון. זו הסיבה שאני עושה את כל הדברים שאני עושה! אם אני רואה משהו שלא בסדר לי בעולם, הדרך שלי להתמודד עם הכעס שעולה בי היא לפעול לשנות את מה שמפריע לי! אמנם לא למדתי באותה נסיעת רכבת להשתמש בכלי הזה, אבל לפחות פתרתי את המשבר הקיומי שהייתי בו.
למה סיפרתי לך את כל זה?
כי יש לי פיוז קצר.
ובשנתיים האחרונות התעצבנתי די הרבה.
בגלל זה כתבתי הרבה פוסטים מקצועיים והעברתי הרבה הרצאות מקצועיות והתעסקתי רבות בשאלת התקשורת המקצועית – איך להשתפר, ולמה בכלל לטרוח?
בפוסט זה אחלוק מניסיוני, ובתקווה אתרום את חלקי לשיפור התקשורת המקצועית בעולם.
אה, חלקתי את הסיפור שלי גם כדי להמחיש את העוצמה שבפתיח סיפורי 🙂
2. למה את כאן?
את, קוראת הבלוג ליקוטי שיבולים, מחזיקה ככל הנראה בשאיפות גדולות בעבור הקריירה שלך. ולא רק שהן שאיפות גדולות, הן גם חדשניות. אם את עדיין לא עושה את זה, סביר להניח שבקרוב תצטרכי לבנות לעצמך את הסולם, לחצוב לעצמך את הדרך, להמציא בעצמך את המקצוע שלך ולשכנע את כולן שזה מקצוע אמיתי ושאת הכי טובה בו.
על כן אני מרשה לעצמי להניח שאת שאפתנית, פרואקטיבית אשר להגשמת השאיפות שלך, את מכירה בערך של יציאה מתוך אזור הנוחות והחוצה אל העולם החדש, ואת בנתיב למידה תמידי.
3. למה אנחנו כאן?
אנחנו כאן ביחד כי אנחנו מבינות שהעולם החדש שנבנה סביבנו ועל ידינו הוא דינמי, קשוח, בלתי צפוי, והוא גם מרתק ומרגש. כדי להיות בזרימה עם העולם אנחנו צריכות כל הזמן להיות על הגל.
אחת המטרות המקצועיות שלנו היא להיות בלמידה תמידית, בהתפתחות, ובחיבור עם העולם המקצועי שסביבנו. האמצעי: תקשורת מקצועית.
ועל כן המטרה שלנו היום היא שיפור יכולות התקשורת הטכנית.
תקשורת טכנית מדויקת תשמש אותך בקידום הרעיונות שלך, המיזמים שלך ובקידומך העצמי.
אחת הדרכים לתרגל ולשפר את יכולות התקשורת הטכנית שלך היא לחלוק את הידע המקצועי שלך.
כשאת בוחרת לחלוק עם העולם את התובנות המקצועיות שלך, את פתאום צריכה לחשוב עליהן היטב: לשייף, לחדד, להטיל בהן ספק. בעצם זה שחלקת את הידע שלך את מחזקת את הידע שבאת לחלוק. לא סתם נאמר שהלמידה הכי טובה קורית בזמן ההוראה.
ברגע שאת משחררת את התוכן שלך לעולם, את הופכת בעיני רבות לאושיה יודעת דבר. צרכניות התוכן שלך יתפסו ממך אחת שיודעת, ואת חושפת את עצמך לנשות מקצוע אחרות שירצו ללמוד ממך, והן יפנו אליך בשאלות. בין תדעי לענות עליהן ובין לא, מה שבטוח הוא שייווצרו סביבך שיחות מקצועיות איכותיות שיעשירו את השיח בתחום.
ולכל אורך הדרך את לומדת לדבר את המקצוע שלך. את לומדת לתקשר את העקרונות המנחים, את מקרי הקצה, את החדווה שביצירה ואת הטיפים להצלחה. את משפרת את יכולות התקשורת המקצועית שלך.
יכולות אלו ילוו אותך בריאיון העבודה הבא, בפיץ’ המעלית הבא, או אפילו בשיחת הסלון הבאה שאין לדעת לאן תוביל.
כשאת בוחרת לשתף את הידע המקצועי שלך, וכשאת משפרת את יכולות התקשורת מקצועית שלך כדי לעשות זאת היטב, את מייצרת פידבק לופ שתורם בחזרה להתפתחות המקצועית שלך. את פותחת את האנטנות שלך לא רק למצב קליטה אלא גם למצב שידור.
4. “מודל הקוקטיילים” בשירות הלמות שלנו 
עד עכשיו התרכזנו בשלושת העקרונות הבסיסיים של תקשורת מקצועית:
- למה אני כאן? – מה המוטיבציה שלי? מה הסיפור האישי שלי?
- למה את כאן? – הכירי את הקהל שלך: מה הרקע של צרכניות התוכן שלך ומה המוטיבציה שלהן?
- למה אנחנו כאן? – מה המטרה של פעילות זו? מה הערך שאנחנו רוצות להשיג?
משעשינו את המחקר שלנו וענינו על שלוש ה”למות” הקריטיות לעיל, אנחנו יכולות להתפנות לבניית התוכן עצמו.
כשהיינו קטנות לימדו אותנו שלכל סיפור טוב יש התחלה אמצע וסוף.
אבל איך לחלק? מה לשים באמצע? מה בהתחלה? מה בסוף? כמה משקל לתת לכל חלק?
אנלוגיה מוכרת מעולם התקשורת מתייחסת למאמר כאל שעון חול. בתחילת המאמר נביא מידע כללי נגיש ונצלול לעומקו של הנושא עד שנגיע ללב העניין, ואז נתחיל לחזור למעלה, לחבר בחזרה את כל הקצוות.
אבל… אם ניצמד לאנלוגית שעון החול, נבלה חצי מהמאמר בצלילה פנימה, וחצי בחתירה החוצה. זו חלוקה קצת שרירותית וגם לא משאירה הרבה מקום לתוכן העמוק, נכון? אז אולי נקטין קצת את החלק התחתון של שעון החול… ואם כבר אנחנו משתעשעות בדימויים, אולי זה בכלל נראה כמו כוס יין? ובכן, אני אוהבת מאוד אלכוהול, ולכן כשאני מתכננת מבנה של הרצאה או פוסט בבלוג אני מנסה לחשוב “בעזרת איזה קוקטייל אבנה את התוכן שלי היום?”
קוקטייל שכבות – “אחת שיודעת”
את הפוסט הזה בחרתי לבנות בצורת קוקטייל שכבות, שהוא לדעתי המבנה האידיאלי לפוסט ייעוץ. חילקתי את העצות בפוסט בחלוקה שבה ברור מה המסר בכל חלק, כל עצה עומדת בפני עצמה ויש לה ערך גם בלי קשר לפוסט המלא. בתחילת הפוסט ניקח אוויר לפני שנצלול, ובסוף הפוסט ניתן לגימונת אחרונה שמערבבת את כל הטעמים.
כוס הברנדי – “אני-לא-בדיוק-במקום-הנכון”
זה היה לפני כשנה. התקבלתי לכנס תכנות גדול ונחשב, להציג אלגוריתם שפיתחתי. כמה ימים לפני הכנס לקיתי בהתקף קשה של תסמונת המתחזה. לא הבנתי איך פתאום אני, חוקרת אלגוריתמים, אדבר בכנס תכנות – הרי אני לא מתכנתת ברמה של מתכנתות. ולמה בכלל אני מרצה במסלול אינטליגנציה מלאכותית אם כל מה שעשיתי הוא אלגוריתם פשוט, בקושי כמה עשרות שורות קוד…
ההתמודדות שלי עם האתגר הזה הייתה גם פסיכולוגית וגם פרקטית. פסיכולוגית, בחרתי להתרכז בעצם הקבלה שלי לכנס ולמסלול כמקור לביטחון, במקום כמקור לחוסר ביטחון. פרקטית, כדי לגשר על הפערים לעיל, בניתי את ההרצאה במבנה כוס הברנדי.
הפערים שהייתי צריכה להתגבר עליהם היו מצד אחד להנגיש נושא אלגוריתמי מורכב לקהל שככל הנראה רובו אינו מתעסק בעולם התוכן הזה ביום-יום, ובכך להתאים את התוכן לקונטקסט של הכנס שבו אני מרצה. מצד שני הבנתי שעליי להדגיש את המקוריות והחדשניות של האלגוריתם שפיתחתי, כלומר להתאים את התוכן לקונטקסט של המסלול הספציפי שבו ההרצאה שלי התקיימה. וכמובן הכי חשוב המסר – את ההשראה לאלגוריתם קיבלתי מאלגוריתמים לריצוף די-אן-איי, והרעיון לשאוב השראה מהעולם הזה הגיע לאחר שיחה עם קולגות בנושא. המסר כאן היה לי ברור מהרגע שבו חשבתי על ההרצאה הזו – כשאת נתקלת בבעיה מורכבת, לכי להתייעץ עם הקולגות שלך, ועדיף שהן תהיינה מרקעים מגוונים, שכן מריבוי דיסציפלינות מגיעה השראה אדירה והתפתחות.
כאן אוסיף ששיוף יכולות התקשורת המקצועית שלך ישרתו אותך נאמנה בעיקר במקרים כאלו, שבהם את נדרשת להציג פרויקט מורכב, ולרתום את הקולגות לסייע לך בפתרון.
על כן בניתי את ההרצאה שלי במבנה הזה: התחלתי בסיפור שמתאר את המוטיבציה לפרויקט עם רקע מתמטי בסיסי שממחיש את עומק הבעיה והסבר כללי על הנושא בריצוף די-אן-איי שיהיה רלוונטי לסיפורנו. רק לאחר שהנחתי את כל היסודות, יכולתי לתאר את פרטי האלגוריתם. בסוף נתתי קצת חומר למחשבה לסקרניות, וסיימתי במסר חוצב הלהבות הפלצני שתיארתי לעיל, שאני נשבעת לכן שאני מאמינה בו בכל ליבי.
ההרצאה, מול מאות א.נשים הייתה הצלחה כבירה; כל רגע שהשקעתי בבניית ההרצאה השתלם. ראשית, עצם ההתעסקות הנוספת בפרויקט גרמה לי לשפר ולחדד אותו, זכות יתר (פריווילגיה) שלא כל פרויקט מקבל. כמו כן, ההרצאה עצמה חשפה אותי כאשת מקצוע, ומאות חברות וחברים למקצוע הכירו אותי בזכות ההרצאה הזו. ההרצאה גם הובילה לדיונים מקצועיים מרתקים שהעשירו את הידע ונתנו השראה לי ולכל מי שהשתתף בהם. ולבסוף הפתעה שלא ציפיתי לה: לאחר כמה חודשים כשחיפשתי עבודה, הפרויקט הזה ליווה אותי בכל הראיונות כי כבר הייתי משופשפת בפרטי הפרויקט, ידעתי לספר עליו בצורה ברורה שמדגישה את כישוריי, וגם הייתי מוכנה לשאלות רבות שנשאלתי עליו.
מה שמביא אותי לכוס המשקה האחרונה שארצה לחלוק עימכן היום.
כוס המרגריטה – “מה את עושה בימינו”
שיחה זו יכולה לקרות בסלון באירוע משפחתי, בעמדת הקפה באירוע מקצועי, או כמו שקרה לי – בריאיון עבודה. העיקרון הוא אותו עקרון: לתת הצצה לפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו, פרויקט שעבדתי עליו בעבר או כל רעיון שאני רוצה לקדם.
כדאי להתחיל בראייה רחבה ככל הניתן – תיאור קצר, שניים-שלושה משפטים שאפילו ההורים שלי יוכלו להבין. אם נוצר עניין אצל הצד השני, ניתן להצר מעט את זווית הראיה ולהמשיך בתיאור מעט יותר מפורט, בערך פסקה או שתיים, שככל הנראה כל מי שבאותה תעשיה כמוני תבין. אם צלחנו עד כאן והקהל עדיין איתי, וגם וידאתי שהרקע המקצועי של המאזינה חופף מספיק לנושא הפרויקט – ניתן לצלול לפרטים הקטנים והיפים שהופכים את היצירה למה שהיא.
5. לסיכום
כל הרצאה או בלוג פוסט מקצועיים צריכים להסתיים בסיכום. בבלוג וגם בהרצאה נרצה לשלוח את הקהל לדרך כשהמסר המרכזי טרי בזיכרונם. בבלוג כָּתוב גם נשיג כך את הקוראת שרק מחפשת את האמלק. אמלק אמין ותמציתי ישיג לפחות חלק מהמסר, ופעמים רבות ימשוך את תשומת הלב ויגרום לרצון לקרוא את התוכן כולו.
אמלק:
- למה אני כאן? – מה המוטיבציה שלי? מה הסיפור האישי שלי?
- למה את כאן? – הכירי את הקהל שלך: מה הרקע של צרכניות התוכן שלך ומה המוטיבציה שלהן?
- למה אנחנו כאן? – מה המטרה של פעילות זו? מה הערך שאנחנו רוצות להשיג?
- “מודל הקוקטיילים” בשירות הלמות שלנו
- סיכום
6. לסיום
כדי לתפוס את תשומת הלב של הקהל שלך לכל אורך התוכן, את צריכה לדעת לסיים בזמן.
אז זו אני, מסיימת את ~1500 המילים שלי כאן.