נס של אהבה – המלצה על ספר

הפעם, לכבוד יום הזכרון לשואה ולגבורה, לא פוסט טכנולוגי, אלא המלצה על ספר.

“נס של אהבה” הוא ספר מתוך סדרת ספרי “מסע בעקבות שמי” של רונית לוינשטיין מלץ ז”ל.

הספר הזה מספר את סיפורה של משפחה שניצלה מהשואה. זה ספר על השרדות, ולא על אימי השואה, כך שהוא ממש לא קשה לקריאה. או כמו שכותבת הסופרת: “סיפור הצלה מרתק ובלתי צפוי של משפחה שלמה, גם לילדים שמפחדים לקרוא על השואה.”

לכבוד יום הזכרון לשואה ולגבורה אני מביאה קטע ממנו. הוא מסופר מפי אחת מבנות אותה משפחה, שהיא סבתא של גיבורת הספר. לשם ההבנה רק אקדים ואומר ש”אפו” זה הכינוי שבו בנות המשפחה כינו את אביהן.

“לא שמעתם איך לא רחוק מכאן  הרגו 1000 יהודים בשבוע שעבר?” הקשה אפו.
“נו, טוב, זה היה מקרה מיוחד”, ענה לו דוד הרשי, והסביר לו כמו שמסבירים לילד קשה הבנה במיוחד: “שם היהודים לא הסכימו לשתף פעולה ולגור באופן זמני בגטו. הם לא רצו להקשיב לשלטונות! אז מה אפשר לעשות? אבל אנחנו אזרחים ממושמעים, שומרי חוק. ולנו זה לא יקרה”.
זה היה משפט שכמעט כל אחד אמר באיזשהו שלב: “לנו זה לא יקרה”.
כל השכנים ניסו להסביר ולתרץ תירוצים מדוע זה קרה לאחרים ומדוע לנו זה לא יקרה.  חלק אמרו שפגעו ביהודים רק במקומות שבהם לא שילמו מסים, או במקומות שבהם היהודים לא שיתפו פעולה עם השלטון החדש וניסו להתנגד. אחרים טענו שיש בעיות רק באזורים שבהם חיים אנשים כפריים פשוטים ולא מלומדים. באנשים משכילים בודאי לא יפגעו…
תמיד היה מישהו שמצא הסבר למה במקום מסוים נפגעו יהודים. דעת הרוב היתה נחרצת מול אפו: לנו זה לא יכול לקרות. בשום אופן.
גם יענקל הקצב הצטרף למסע השכנועים נגד אפו.
בוקר אחד ראינו אותו רץ מקצה הרחוב, ואפילו הצליעה הקלה שהיתה לו ברגל לא הפריעה לו להגיע במהירות לקבוצת אנשים שעמדה בקצה הרחוב ושוחחה, איך לא, “על המצב”.
הוא החזיק בידו גלויה, שהשכן שלו, זה ששומר לו על ביתו “עד יעבור זעם”, הביא לו מהדואר. הגלויה היתה מאחיו שגר בפולין. הוא התקרב בריצה לאפו, כשהוא מנופף בידו בגלויה וצעק: “נפתולי, נפתולי, הפעם יש לי הוכחה שאתה מגזים! קיבלתי דואר מאחי מלבוב! מפולין! בוא תראה מה הוא כותב!”
האמת היא שיענקל לא ידע קרוא וכתוב, ושמח על האפשרות שמישהו יקריא לו את הגלויה…
לשמע הצעקות נאספו אנשים רבים סביבם.
הגלויה כבר היתה מקומטת ומהוהה, אבל עדיין ניתן היה לקרוא אותה, ואפו הקריא אותה בקול רם וברור, שכולם יוכלו לשמוע היטב:
ב”ה, י”ח כסלו תרצ”ח
יענקל אחי היקר,
אני דורש בשלומך ובשלום אשתך והילדים.
שלומנו ברוך השם מצוין, ואנו קוראים בתורה בפרשת “כי תבוא”.
אנחנו עברנו, כל המשפחה, למחנה חדש, קוראים לו “ברגן בלזן”.
זהו מקום מצוין, והתנאים הם טובים. יש לנו אוכל בשפע כמו בעשירי לשביעי, ובעשירי לעשירי.
גם בגדים יש לנו בשפע כמו ליוסף הצדיק.
חסר לנו רק סוכר וגפרורים.
מסור את אהבתנו לכולם,
שרוליק והמשפחה
 
אפו הביט ביענקל, ואחר כך באנשים סביב.
השתררה דממה.
יענקל היה נסער: ” אתה רואה? אתה רואה? הוא אומר שהכל בסדר אצלו! יש להם תנאים טובים במחנות האלה שאתה אומר שהם מקומות לא טובים! תראה, אפילו דואר מסודר יש שם!”
יענקל המשיך לדבר בהתלהבות, עד שהבחין שכל האנשים סביבו שותקים.
“מה קרה? למה כולכם שותקים? למה אתם לא שמחים איתי?”
דוד הרשי היה הראשון שהעז לומר לו: “יענקל, זה באמת מאד משמח שהגיעה גלויה מאחיך. אני יודע שכבר כמה חודשים אתה מאד דואג לו כי אין לכם כל קשר”.
“נכון, נכון”, ענה יענקל ברוגז. “למה אתם לא יכולים לשמוח איתי? בגלל שאתם לא קיבלתם גלויות מהמשפחות שלכם?”
דוד הרשי המשיך בעדינות: “יענקל, יענקל, בטח שאנחנו איתך. אבל שמת לב מה אחיך כתב?”
“בטח”, נחפז יענקל לענות. “הוא אומר שהכל בסדר! הוא כותב שיש להם הכל. הנה, תראה, הוא כותב שיש להם אוכל, נפתולי הקריא בעצמו!”
אפו התערב: “יענקל, איזה אוכל יש? מה אחיך כתב בדיוק?”
ומישהו אחר ענה במקומו: “אוכל כמו בעשירי לשביעי. ובעשירי לעשירי.”
ומישהו אחר הסביר: “העשירי בחודש השביעי זה צום יום כיפור. והעשירי לעשירי זה צום עשרה בטבת”.
ושלוימל’ה, השכן ממול הוסיף: “מה פתאום הוא קורא בפרשת “כי תבוא” באמצע חודש כסלו? בחודש כסלו קוראים בספר בראשית ולא בספר דברים!”
וכשראה שיענקל לא יורד לסוף דעתו,  הוסיף: “פרשת “כי תבוא” היא לא פרשת השבוע של היום ולא של שבתות חודש כסלו. אולי הוא רצה לרמוז לקללות שמופיעות בפרשה?”
מישהו התחיל לזמזם את פסוקי הפרשה בטעמי המקרא: “ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך… והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך…” בקול חרישי, כמעט כמו מנגינת “איכה”.
יענקל שמע את הפסוקים, ודמעות החלו זולגות על לחייו.
לאט לאט הוא הבין את מה שכולם כבר הבינו קודם: אחיו רומז לו בגלויה דברים הפוכים לגמרי ממה שכתוב בה באופן גלוי.
ואז, בקול שבור הוסיף בעצמו: “בגדי כתונת הפסים של יוסף…” והמשיך בבכי קורע לב: “אחי אסיר בכתונת פסים, ואני חשבתי שטוב לו…”
כולם שתקו. שותפים עמו באבלו.
לא היה מנוס מהמסקנה שכנראה הכריחו את שרוליק אחיו לכתוב למשפחה שהכל מצוין. הגרמנים רצו ליצור אשליה שבמחנות הכל נפלא, לעודד יהודים לרצות לנסוע לשם.
יענקל היה שבור.
מבעל שמחה הפך לאבל, ממי שבא להוכיח את אפו שהוא רואה שחורות, הפך למי שבידו ההוכחה שאפו לא מגזים.
ולמרות כל זאת, כל האנשים נפטרו מיענקל ומאפו בברכת שלום ובלחיצת ידיים, כשהם ממלמלים: “זה לא יכול להיות…”
“לנו זה לא יכול לקרות…”
….
“למה הוא התכוון כשהוא כתב שחסר להם סוכר וגפרורים?”
“זה בעקבות פתגם מפורסם ביידיש: “אֶס איז ביטר אוּן פינסטר”. שמשמעותו שהמצב קשה. זה ביטוי נפוץ וכולם השתמשו בו, במיוחד באותם ימים. אבל אם מתרגמים את הביטוי מילה במילה, יוצא שאמרנו שהמצב מר וחשוך. אז אם המצב מר וחשוך, צריך סוכר כדי שלא היה מר, וגפרורים כדי שלא יהיה חשוך.. זה סימן, כמו סיסמה סודית, כאשר מישהו רוצה לרמוז שהמצב בכי רע” סיימה סבתא מירי.