אני מאד בררנית בספרים. אני צריכה שהדמויות תמצאנה חן בעיני, שעלילה תהיה קולחת, שהדיאלוגים יהיו אמינים, ושסגנון הכתיבה ימשוך אותי. בגלל שקשה לי למצוא ספרים שעונים על כל הקריטריונים האלה, אני ממעטת לקרוא (גם לא מוסיפה לזה העובדה שאין לי הרבה זמן פנוי, ב”ה…. ).
אז כשכבר הצלחתי למצוא ספר שהצלחתי לקרוא, ואפילו נהניתי ממנו – אני באה לספר לכם עליו 🙂 וכזה הוא מתכונים מכושפים. הדמויות מתוקות, העלילה עדינה ומעניינת, האוירה קסומה, והסוף טוב. מה צריך עוד?
הסיפור הוא על קלייר, בחורה בת 34, מוזרה כפי שכל בנות משפחתה מוזרות – אם כי כל בת משפחה מוזרה בדרכה שלה – שניחנה בכשרון להכין מאכלים מפרחים בעלי יכולת להשפיע על רגשותיהם של אנשים. אוונל, דודניתה הרחוקה – אך בת המשפחה היחידה שנותרה לה בעיירה – נותנת לאנשים דברים עוד לפני שהם צריכים אותם. קלייר אוהבת את השגרה שלה, ומעדיפה להמנע מחברת בני אדם.
הסיפור מתחיל ככשני דברים קורים במקביל: השכן החדש של קלייר – טיילר יוז – מתאהב בה, ואחותה סידני – שסלדה מהמוזרות המשפחתית ולכן ברחה מהעיירה בגיל 18 – חוזרת לאחר 10 שנים, עם ביתה ביי בת החמש.
אספתי פה כמה ציטטות מהספר, גם כי אהבתי אותן מאד מצד עצמן, וגם כי הן מתארות את הדמויות, בסגנון הקריא והקולח של הסופרת. מקוה שזה יגרום לכם גם לרצות לקרוא את הספר.
על קלייר:
אנשים התייחסו לקלייר בנימוס, אבל חשבו שהיא קרירה ומרוחקת, ומעולם לא עצרו לפטפט איתה על מזג האוויר, על הכביש הבין-מדינתי החדש, או על כמה מתוק היה יבול התותים השנה. היא היתה בת למשפחת וייוורלי, ונשות וייוורלי היו טיפוסים משונים, כל אחת בדרכה.
(עמ’ 20)
על טיילר, השכן המאוהב בקלייר:
קרוב לוודאי ששוב ימצא את עצמו רודף אחרי אשה ונקלע למבוי סתום.
שיהיה.
עשה את מה שאתה מצטיין בו.(עמ’ 31)
דיאלוג בין טיילר לקלייר:
“אז את מכאן”.
קלייר קפאה. איך הוא עשה את זה? איך הוא הצליח לעשות את זה בשלוש מלים קטנות? הוא אמר לה הרגע בדיוק מה שתמיד רצתה לשמוע. הוא השתחל פנימה בלי לדעת אפילו שהוא עושה זאת.(עמ’ 41)
על אוונל:
היא לא היתה מסתורית או חריפה כמו שאר קרובותיה לבית וייוורלי, שגרו מאז ומעולם בבית בסגנון המלכה אן שברחוב פנדלנד. אבל היא זכתה בכישרון לראות את הנולד. עוד בילדותה היתה מביאה לאמה מטליות לפני שנשפך לה החלב, סוגרת חלונות לפני שהיה ולו רמז לסופה, ונותנת לכומר טיפות נגד שיעול לפני שנתקף שיעול במהלך הדרשה.
אוונל היתה נשואה פעם, לפני זמן רב. כשפגשה את בעלה לראשונה הם היו בני שש, והיא נתנה לו אבן שחורה שמצאה באותו יום על הדרך. בלילה השתמש בה כשזרק אותה על חלונה כדי למשוך את תשומת לבה, והם הפכו לחברים טובים. כעבור שלושים ושמונה שנות נישואים, מבלי שחשה ולו פעם אחת צורך לתת לו עוד משהו, תקף אותה צורך עז לקנות לבעלה חליפה חדשה. התברר שלא היתה לו חליפה הגונה להיקבר בה כשנפטר, כשבוע לאחר מכן. היא ניסתה לא לחשוב יותר מדי על מתנתה, כי זה אילץ אותה לחשוב כמה מתסכל לא לדעת מדוע אנשים זקוקים לדברים שהיא נותנת להם. לפעמים בלילה, כשחשה שביתה ריק במיוחד, עדיין תהתה מה היה קורה אילולא קנתה את החליפה לבעלה.( עמ’ 54)
“אני אוהבת להיות בחברתו,” אמרה סידני בקול. “אולי כדאי לי לנשק אותו. נראה מה יקרה.”
“ופנדורה אמרה, מעניין מה יש בקופסה הזאת,” אמר טיילר, שנכנס למטבח.(עמ’ 248)
הערה קטנה: מאחר שזהו סיפור שיש בו אהבה, יש בו גם קטע או שניים שאולי יהיו מי שירצו לדלג עליהם. זה קל לדילוג, כי זה לא ארוך, אך בכל זאת רציתי להזהיר 🙂