כשהעברתי את הבלוג שלי לוורדפרס, עלתה בדעתי המחשבה על אייקוני שיתוף בתחתית כל פוסט. מטבעי אני נרתעת מדברים כאלה, גם מהסיבה שאינני נמשכת כ”כ לרשתות חברתיות, גם מהסיבה שזה מתפרש אצלי כתחנונים: “אהבו אותי! ספרו עלי!”, וגם מסיבה אסטטית – האייקונים האלה לא יפים (במיוחד כפתור הלייק של פייסבוק שהוא בלתי ניתן לעיצוב).
אז בינתיים הבלוג שלי נטול אייקוני שיתוף, ואתמול קראתי מאמר שתמך בגישה שלי, ואף הרחיב עוד יותר. הוא תקף את הנושא מ-3 כיוונים:
ראשית הוא מתחיל בטענה שמעולם לא נחקר ונבדק האם אייקוני השיתוף האלה מועילים.
אח”כ הוא גם מראה את חוסר הנחיצות שלהם לקורא: ממה נפשך – אם הוא חבר ברשתות חברתיות, הוא לא צריך את האייקונים כדי להזכיר לו לשתף; ואם הוא לא חבר – אז מה יעזרו לו האייקונים? המחבר גם מחזיר את האחריות לבלוגר: אם קורא לא משתף את התוכן שלך ברשתות החברתיות, זה לא בגלל העדר אייקונים…
הוא מסיים בחוסר הנחיצות שלהם לכותב: אם אתה כותב יחסית אנונימי, זה נראה, לדבריו, כמו כלב שמחכה לפירורים מהשולחן. ואם אתה כותב ידוע, זה סתם נראה חמדני: כבר שיתפו אותך 1280 פעם, ואתה עוד ממשיך לבקש?
הוא מסיים בפתרון שנראה לו יותר מוצלח, אתם מוזמנים ללכת לקרוא (המאמר לא ארוך, וכתוב בפונט גדול וקל לקריאה).
המאמר זכה לכזו הצלחה, שהמחברים כתבו מאמר המשך עם תובנות נוספות ועם תגובות לתגובות
והבוקר, ממש לפני שעמדתי לפרסם את הפוסט, התברר שגם ב”חווית משתמש ישראל” קראו את המאמר הנ”ל. אלא ששם כנראה פחות חברתופובים ממני (שזה לא ממש מפתיע 🙂 ), ולכן המסקנה שלהם אינה כה פשוטה וחד משמעית כמו שלי – לא לכפתורי השיתוף! – אלא יותר מורכבת ומחושבת, אשר על כן הם קוראים לפוסט “שיתוף מחושב“. מומלץ.
המאמר הנ”ל קיבל עוד התייחסויות מבלוגרים ידועים, וכולן נאספו במאמר הזה