אני ממעטת לצרוך עיתונים, ובמעטים שאני קוראת, אני בעיקר מרפרפת: לעתים נדירות יש יותר מכתבה אחת שמעניינת אותי. ולפעמים, רק לפעמים, יש כתבה שיוצקת בי אנרגיה מחודשת, איזו קריאה לפעולה, או ציפיה למשהו טוב.
כתבה כזאת היתה לפני כמה שבועות במוצ”ש (מגזין מבית “מקור ראשון”). הכתבה1 תיארה עיתון חדש שרוצה לצאת לאור. קוראים לו “כביש אחד”, והוא לא עוסק בנושאים סטנדרטיים, והיזמים שלו הם לא אנשים מן היישוב. עיתון לאנשים מרגישים. וכך העורכים מתארים את העיתון:
מגזין ישראלי רענן, צעיר וחדשני שייצא לאור בקרוב. מקום לביטוי הלכי רוח ונפש, דיבורים של הלב הפשוט ותקשורת אמיתית בין לבבות, נטולת אג’נדה קבועה מראש. במה למסע היומיומי של כל אחת ואחד מאתנו.
זה מיד מצא חן בעיני: היה לזה הרבה יותר סיכוי לעניין אותי מכל שאר העיתונים שאני מכירה. אז אחרי השבת נכנסתי לאתר של מגזין כביש אחד. אתר פשוט ויפה, מבוסס על וורדפרס. גיליתי שיש אפשרות להזמין את הגליון הראשון בחינם. מגניב, חשבתי לעצמי, אבל אני דווקא רוצה לשלם. הרי גם ככה התבאסתי לקרוא בכתבות השבת שהיה להם מיזם בהדסטארט, והוא הסתיים לפני שבכלל ידעתי על קיומו, אז לפחות עכשיו לתת להם קצת כסף, תרומתי הצנועה. חיפשתי באתר וגיליתי שיש אפשרות לשלם עבור גליון, אבל לביאוסי גיליתי שהם מאפשרים לעשות זאת רק באמצעות כרטיס אשראי. אז בטופס יצירת הקשר בתחתית האתר, כתבתי לעורכים:
שלום רב
קראתי את הכתבות שהיו עליכם במוצ”ש ובעולם קטן, והתרשמתי. ברצוני לקנות את הגליון הראשון, אולם אני מעדיפה שלא לעשות זאת דרך האינטרנט.
אני יודעת שאני יכולה להשיג את הגליון בחינם ובכך להמנע מקניה באינטרנט, אבל שכנעתם אותי שכדאי לתמוך במפעל היפה שלכם. האם יש אפשרות לקנות את הגליון באמצעות תשלום בדואר?
אני מוכנה לשלוח שטר של 20 ש”ח, כדי להמנע משליחת מטבעות במעטפה.
ישר כח על פעלכם!
הם ענו לי למחרת (יום ראשון), ונתנו לי כתובת אליה ניתן לשלוח את הכסף. הם גם ביקשו ממני שאודיע להם כשאני שולחת, כדי שיוכלו מיד לשלוח לי את הגליון. את הכסף שלחתי ביום שני והודעתי להם על כך, וכך כבר ביום שלישי באותו שבוע אחזתי בידי את הגליון הראשון של כביש אחד.
גליון ראשון של עיתון חדש. מצד אחד, מרגש. מצד שני, הרבה ספקות – אני לא מכירה את העורכים, לא את העיתון, ולא את הכותבים: אולי הוא יאכזב אותי? הדבר העיקרי שנתן לי תקוה הוא שהגליון הוא בן 100 עמודים. מבחינה סטטיסטית יש סיכוי גדול יותר שאמצא משהו שאוהב במגזין עבה, מאשר במגזין דק יותר… אז ניגשתי לקרוא.
איך אני קוראת גליון ראשון של עיתון חדש2? דבר ראשון אני עוברת על כל העיתון, רק לראות מה יש בכל עמוד. לא קוראת שומדבר לעומק, רק רוצה לקבל התרשמות כללית איך העיתון בנוי, ומה הנושאים שיש בו. אחרי זה אני מניחה אותו בצד עד למחרת. משתמשת בזמן הזה כדי לעכל את מה שקלטתי. זה בכלל העניין בעיתונים שאני אוהבת. אני אוהבת לקרוא אותם בנגיסות קטנות, ולתת לעצמי זמן לעכל כל דבר ודבר: לתת לכל דבר להשאיר בי את הרושם המקסימלי לפני שעוברת לנגיסה הבאה. דבר שני, אני קוראת לעומק. אבל כל יום רק פריט אחד. אם זה טור אישי, או כתבה, או שיר. כל פריט מקבל זמן איכות משלו. היתרון הנוסף בגליון בעל 100 עמודים הוא שזה אומר שיש לי מה לקרוא להרבה זמן 
. לקח לי בערך חודש לסיים את קריאת כל העיתון. לקחתי את הזמן, ונהניתי ממנו לאט לאט (לקראת הסוף קצת רימיתי, וקראתי לפעמים יותר מפריט אחד בבת אחת. כזאת אני, לפעמים אני משתוללת).
בשני העמודים האחרונים של הגליון (אין בו שום פרסומות!!! כך ששני העמודים האחרונים הם הצד האחורי של הדף הלפני האחרון, והצד הקדמי של אחורי הכריכה), יש קטעים קצרים שכתבו תומכים ויוצרים של כביש אחד, על העיתון. אחד מהקטעים נכתב ע”י דוד בן יוסף (מחבר “האם יש סיכוי לאהבה” ספר מיוחד ונהדר):
במה שונה “כביש אחד” מכל אחד [עיתון] אחר?
כל בטאון אומר לקורא: “בא אלינו”!
זה בסדר גמור, גם כשאני כותב אני אומר: “בא אלינו”!
מה נשתנה?
כולם אומרים: “בא אלינו ושמע קולנו”!
כביש אחד אומר: “בא אלינו ונשמע קולך”!
וזה בדיוק זה. כמעט כל מאמר שקראתי בכביש אחד הותיר אותי עם מחשבות. לא משנה איזה – עמוקות, מצחיקות, אופטימיות, מתמיהות. הרגשתי שכל דבר שאני קוראת מעורר אצלי את הקול הפנימי שלי, וכל פעם בתחום אחר.
אז מה שאני רוצה לעשות כאן, זה להביא כמה ציטוטים שהותירו עלי את רישומם במיוחד. זה אמנם נועד גם לעצמי, כדי לתעד לי מה אהבתי, אבל נועד גם לכם, לתת לכם טעימה קטנה ממה שמצפה לכם בגליון הראשון והמעניין של כביש אחד. הציטוטים מובאים לפי סדר הופעתם בגליון ולא לפי סדר חשיבות.
אנחנו חיים בתקופה טובה! מוכרים לנו שאנחנו חיים בתקופה קשה, מסוכנת, ועוד מעט איראן תפוצץ אותנו. כולם פה בפאניקה. אני חושב שאנחנו חיים בתור הזהב ויש לי הרבה ויכוחים על זה עם אנשים חכמים שבטוחים שהמדינה מעולם לא היתה במצב גרוע יותר. בכל פעם שאתה עולה כיתה, המבחנים נהיים קשים יותר, זה כמו להגיד בכיתה י”א, “בכיתה ב’! בכיתה ב’! אז היתה לנו תקוה…” אז תחזור לכיתה ב’. אנחנו בסדר, רק עלינו כיתה.
עמוד 19
מה שמאד אהבתי במגזין הזה, זה שכתבות שנעשו על אנשים, לא היו על אנשים מפורסמים. הם היו פשוט על אנשים מעניינים, גם אם אף אחד לא שמע עליהם לפניכן (או שאולי הם כן מפורסמים, ורק אני לא שמעתי עליהם? יכול להיות…). [בכלל, אף פעם לא הבנתי מה הרעיון לראיין רק מפורסמים. האם רק בגלל שמישהו הוא זמר או שחקן או סופר, מעניין אותי לשמוע את הדעות שלו, או לדעת עוד החיים שלו? למה?] היו רק שני יוצאי דופן. יוצא דופן אחד היה מישהו מתחום העיתונות, אבל פרגנתי להם. איש אחד זה בסדר. השני היה אדם ששמעתי עליו, אבל הוא “מפורסם” בצורה שונה. ראשית משום שהוא כבר מת, ושנית משום ששמעתי עליו בשיעורי היסטוריה, ולא מתוך קריאה בעיתונים. האיש הוא א.ד גורדון. זה היה מקסים בעיני שכתבו עליו כתבה. הכתבה תיארה את החיים של גורדון, אבל לא כמו שלמדנו עליו בשיעורי ההיסטוריה, אלא תיאור יותר חי ואמיתי, תוך התכתבות עם כותב המאמר. זו היתה זווית הסתכלות ממש מעניינת ומרעננת, והלוואי שימשיכו לעשות דברים דומים בגליונות הבאים. בסוף הכתבה הביאו קטע מתוך מכתב שא.ד. גורדון כתב לרחל המשוררת בשנת 1913, בזמן שלמדה אגרונומיה בטולוז, צרפת:
את צורת החיים שלך לא ייקחו ממך בכל מקום שתחיי. בכל מקום יהיו חייך – חייך. ולמה לא תחיי באירופה כמו שאת חיה בארץ-ישראל? למה זה את מבטת על הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מעבר, כעל זמן של הכנה לחיים, ולא כעל זמן של חיים? בכלל, רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר כך לחיות, וכן הלאה. אבל השקפה זו לא נכונה היא. כבר דיברנו על זה במקצת ביפו. עוד אז אמרתי לך, כי לפי דעתי, הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: “בכל דרכיך דעהו”! בכל מה שהאדם עושה, בכל מקום ובכל זמן – הכל הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם. הנה את עכשיו באירופה – האם רק ללמוד את צריכה שם? הלא גם לחיות את צריכה שם!
שתי שנים ומחצה, שתלמדי באירופה, אם תאבדנה מתוך חייך, הרי זו אבידה שאינה חוזרת לא רק ביחס לחיי שעה, כי אם ביחס לחיי עולם… כן, רחל, חיי באירופה, חיי בכל כוח נשמתך!
אל תיראי פן יחולל על ידי זה משא נפשך, פן יצא מזה הפסד לאשר את מבקשת בארץ-ישראל. להיפך, את תביאי לארץ-ישראל, בשובך, לא רק מה שלמדת במשך שתי שנים ומחצה, כי אם דבר הרבה יותר חשוב – מה שחיית באירופה במשך שתי שנים ומחצה, שתים שנים ומחצה של חיים!
עמוד 49
בעיתון יש שתי כתבות על צפת. קודם כל, זה מקסים בעיני לכתוב על ערים, ובמיוחד על צפת שיש בה קסם פימי כזה. שנית, למרות ששתי הכתבות לוקחות אותנו לסיור בעיר, הן שונות מאד זו מזו. אחת מתארת אמנם מקומות פיזיים, אולם היא מתוארת מתוך המחשבות של הכותב כך שקשה לדעת בדיוק איפה בעיר הוא היה, אולם התחושה של העיר מחלחלת ישר ללב. השניה היא תיאור יותר מציאתי של מקומות – למעשה הוא סוג של מדריך טיולים למקומות עיקריים בצפת כגון קבר נחום איש גם זו, לצד מקומות כמו הקניון וכיכר המגינים – ובכל זאת הוא גם מתאר את הצד היותר פנימי בכל אחד מהמקומות האלה. מקסים. הלוואי שגם בגליונות הבאים יש סיורים בערים ברחבי הארץ.
כתבה אחרת דיברה על האלימות סביבנו, מתוך ההסתכלות של היוגה. היא גרמה לי להתחיל לשים לב לדברים אלימים שאני עצמי עושה, אפילו דברים שלא חשבתי עד עכשיו שהן אלימים – כמו למשל לשכנע אנשים לחשוב כמוני, או לעשות את מה שאני רוצה בדיוק מתי שאני רוצה. או למשל, מישהו האשים אותי לאחרונה שבסיטואציה מסויימת התנהגתי באופן פאסיב-אגרסיב. הכוונה שלו היתה לנזוף בי על זה, אבל אני דווקא לקחתי את זה כמחמאה, כי ההתנהגות הנורמיטבית שלי היא אגרסיב-אגרסיב… אילולא קראתי את הכתבה הזו, לא בטוח שבכלל הייתי עושה את האבחנה הזאת לגבי עצמי. וכך כותב הכותב:
היוגה היא מערך מוסרי וערכי שחודר לכל תחומי החיים. הערך הראשון והבסיסי מכולם הוא האימסה, או בעברית אי אלימות… באחד השיעורים בהם השתתפתי, המורה עודד את התלמידים לערוך בדיקה מדוקדקת בנושא האלימות בחייהם. בדרך כלל אני מתעלם מהזמנות נדושות ושחוקות כאלה, אך הפעם החלטתי להרים את הכפפה. על אף היותי אדם עדין, אלימות שוררת סביבי כל הזמן. התחלתי לחקור מה בהתנהגותי עובר על ההמלצה היוגית.
…
שתיקה היא הדרך האלימה שלי, שתיקה רועמת המובן הקלאסי שלה, בלון שעוד שניה מתפוצץ מרוב איפוק.
…
הרגשתי שאני מתחיל לקבל מושג על הדרישה היוגית, נעשה מודע לקווים העדינים יותר של האלימות בתוכי ואולי באנושות בכלל. העובדה שהאלימות אינה יוצאת החוצה באופן מעשי אינה מלמדת על כך שהיא אינה משפיעה על סביבתי…
עמוד 60
יש בעיתון תיאור על פני שני עמודים של צעיר על אהבה נכזבת שחווה, ובשני העמודים שאחרי זה ישנה תגובה של אדם מבוגר יותר, מתוך נסיון חייו. מעבר לדיאלוג המקסים הזה, ישנה העובדה שתגובת האדם המבוגר מובאת בכתב ידו. מקורי ויפה.
בטור אחר מתאר הכותב רגשות שונים שעוברים עליו, ולאחר כל רגש הוא מצטט שיר מתאים. לטור קוראים “הרגשות שהולידו את המילים”.
וישנו הטור שכותרת המשנה שלו היא “מסע אל עבר קרקעית כיור” שבו הכותבת מתארת איך היא אוהבת לעשות דברים קטנים שמותחים אותה מעט מעבר לנוחות הבסיסית. היא מביאה דוגמאות מעברה, אבל כדוגמה עכשווית היא מביאה את החודש שבו היא החליטה להגיע בנקיונות למקומות שבד”כ לא מגיעים אליהם – כמו למשל, קרקעית הכיור. ועל אף שהמטרה של הכותבת היתה שונה, זה הזכיר לי איך באחת מחופשות הלידה שלי נתקלתי באתר של ה- fly lady, שעוזר לעשות את המסע אל בית נקי ומסודר יותר, והצעד הראשון שבו מתחיל בהברקת כיור המטבח. במסע הזה, מדהים לראות איך הברקת כיור משפיעה לאט לאט על כל הסביבה – המטבח, הבית, החיים.
בהרבה מגזינים ועלונים (לפחות במגזר שלנו) יש סיפור. בדיוני. אני בד”כ לא קוראת אותו, כי זה לרוב משהו שיש לו מסר, ולי כבר אין סבלנות לסיפורים עם מוסר השכל מפורש. אבל העיתון הזה, כאמור, אמור להיות שונה מעיתונים אחרים, ורציתי לקרוא בו הכל, אז נתתי הזדמנות גם לסיפור. ולא התאכזבתי. אם יש לסיפור מסר – אני לא הצלחתי להבין אותו 🙂 אהבתי עוד בסיפור את העובדה שהוא תלוש: אין כמעט פרטים על הגיבורים, רק מקרה שקרה לשני הגיבורים לתקופה של כמה חודשים: אהבתי את המקום הרב שזה משאיר לי כקוראת למלא את החסר.
בכלל, כל אחת מהכתבות כאן עוררה בי משהו. יש לא מעט כתבות שאילו היו נוכחות בעיתון אחר לא הייתי קוראת אותן כלל, כמו למשל כתבות על להקות מוסיקליות, או סרטים ישנים, או אופנה, או על אמנים. אבל עצם הנוכחות באכסניה המיוחדת של העיתון הזה נתנה להן מן תעודת הכשר של “עניין לקורא”, וקראתי כל אחת ואחת מהן, ונהניתי מכולן.
הלוואי שזה יימשך גם בגליונות הבאים.
1 אני לא מצליחה למצוא אותה בגוגל. באסה. באותה שבת התפרסמה כתבה עליהם גם בעלון השבת “עולם קטן”. גם אותו אין למצוא באופן מקוון ↩