כמו שסיפרתי בסוף הפוסט הראשון בסדרה, עניין אותי לשמוע גם את החבר’ה שעובדים בטק ג’אמפ. מטבע הדברים, לא כל אחד שש להתראיין, אבל כמה עובדים שמחו לעשות זאת. בפוסט הזה נכיר את כפיר, עובד בטק ג’אמפ כבר ארבע שנים, לא ברציפות. היום הסטטוס שלו הוא פרילאנסר, ואם יש לאביטל אפשרות היא שמחה להעביר לו קצת עבודה.
הגעה לטק ג’אמפ
קוראים לי כפיר. מתכנת צעיר – אני בן 24, הכי צעיר פה נראה לי. הגעתי לטק ג’אמפ לפני תקופה ארוכה מאוד, אני בין הוותיקים, מכיר את אביטל כבר ארבע שנים. באתי כשכיר בתור התחלה.
כשהייתי בי”ב, בסוף השנה המורה שלי בא ואמר לי: “שמע, מצאתי איזשהו עסק חברתי, שמלמדים ומשלבים אותך במקום העבודה. מעניין אותך?” אמרתי לו: “בוא ננסה”. דיברתי עם אביטל, קבענו קורס של ארבעה מפגשים. זה היה תוך כדי הלימודים בכיתה י”ב – כן, היה לי זמן גם ללמוד וגם לעבוד. לקורס לא היו דרישות קבלה, לא היה צריך “להתקבל”. הגעתי לקורס, שעות נוחות, זה פה קרוב. באתי לשני מפגשים, אבל זה תפס יותר מדי זמן ובא על חשבון זמן עם המשפחה והחברים, אז אמרתי לאביטל שזה לא מתאים, והלכתי.
אחרי זה אביטל התקשרה אלי ואמרה: ״יש לך פה עוד שני מפגשים – בוא״. אמרתי לעצמי: סבבה, בוא ניתן לזה עוד צ’אנס. ואז בתום המפגשים היא הזמינה אותי לאיזשהו ראיון, לראות אם אני באמת מתאים.
הראיון וההכשרה
בראיון בדקו מה היכולות שלי לעבוד עם וורדפרס – באותה תקופה עבדנו עם הבילדר של וורדפרס. הם ראו אותי במהלך הקורס והתרשמו.
בקורס חילקו לנו כל מיני דפים, והיה משורטט עליהם מבנה של אתר שהיה צריך לבנות לפי הדפים. בניתי לפי הדפים, עשיתי קצת חשיבה משלי, והזמינו אותי למפגש. אמרו לי שמע, אנחנו רוצים שתעבוד פה, מתאים לך? אמרתי שכן. אמנם זה עדיין לא הסתדר עם חוסר הזמן עם המשפחה/חברים, אלא שאני און-אוף כזה, תמיד הייתי כזה, ובאותה תקופה תכנות היה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי – לפני שהגעתי לטק ג’אמפ עשיתי קורסים – HTML, CSS. באתי עם רקע.
העבודה
ואז התחלתי לעבוד בטק ג’אמפ – מיזם חברתי לבניית אתרים 🙂 . עבדנו פה למטה במרתף. היו פה עוד 4-5 חבר’ה, והם כבר לא עובדים פה, אבל אני נשארתי. אני סוג של דור המייסדים. קיבלתי פטור מהצבא, ובמקום שירות צבאי הלכתי ללמוד תקשורת בין מחשבים. עשיתי י”ג-י”ד וכיום אני עם 15 יחידות תקשוב. זה היה במקביל לעבודה כאן. בהתחלה העבודה פה הייתה במסגרת ממש מצומצמת, ואחר כך זה גדל. כיום זה 3 פעמים בשבוע, 6 שעות ביום בערך. אז שילבתי בין השניים, עשיתי את הלימודים שלי, וזהו בגדול.
הבנתי מאביטל שחבר’ה אמורים להישאר פה שנה. אתה נמצא יותר. איך זה קרה?
המקום פה מאוד ביתי, החבר’ה פה נהדרים – אף אחד לא צועק עליך, אף אחד לא מרביץ לך.
עבדתי גם בתחום של המטבח, אני טבח כ-10 שנים. במקום עבודה כזה יש הרבה צעקות, ופה ממש אווירה ביתית – כולם מקשיבים לך, אתה מקשיב לכולם, אף אחד לא מדבר אליך מלמעלה, כולם בגובה העיניים – שזה ממש נוח, ממש ממש כיף. אני עובד על CSS, ואם צריך PHP – אני אישית נגעתי ב-PHP ואני יודע מספיק כדי לחבר בין טבלאות לבין האתר. זה הידע שלי.
כשאני מדבר על עובדים יחד, זאת אומרת שאני, לצורך העניין, עובד על אתר א’, מישהו עובד על אתר ב’/ג’/ד’ – מתכנת אחד על כל אתר – אבל אם מישהו נתקע, או אני במקרה נתקעתי – מבקשים עזרה, ומיד עוזרים לי. אפילו אם האתר שלהם לצורך העניין דחוף-דחוף-דחוף, אין פה תחרות. גם אם האתר שלך הוא ברמת דחיפות מירבית, אז שניים יכולים לעבוד על האתר הזה. זה יהיה כיף ונגמור אותו מהר. אם אני מבקש עזרה מאור, למשל, הוא יתיישב לידי שנייה וינסה לעזור. אם זה לוקח שעה, אני אחכה עם זה.
בדרך כלל יש שקט. לא מקשקשים – אנחנו עובדים. אם אנחנו רוצים לפטפט, אנחנו עושים את זה תוך כדי עבודה.
מה סדר היום שלך בעבודה?
אני אישית עובד כפרילאנסר. הפסקתי לעבוד פה לפני תקופה ואני לאט לאט חוזר לפה. אז לי יש את הלקוחות שלי מהצד, ויש לי את אביטל – אני מסדר לעצמי את סדר היום. יש לי כרגע 3 פרויקטים באוויר, יש אדם אחד שמעביר אליי פרויקטים באופן יומיומי, לאביטל אני מפנה במיוחד זמן – אני בא לפה, מדברים קצת וניגשים לעבוד. סדר היום שלי הוא כזה: אני קם בשש בבוקר, משש עד שמונה אני בחדר כושר – אני חייב לשמור עליי (צוחק); בתשע אצל אביטל, בארבע מגיע הביתה ופותח את המחשב.
אתה ממשיך בבית? אז מתי נחים?
אין נחים. ב-11 בערב (אני: ערב? 11 זה לילה!) אני יכול ללכת לישון ב-2 בבוקר. ושוב קם בשש. (אני: ככה זה צעירים. לי נעצמות העיניים ב-11 בלילה. טוב, תגיע לגיל שלנו ואז תנוח). לא, כשאני אגיע לגיל שלכם אני אעבוד יותר קשה (צוחק). אנוח רק כשיהיו לי כמה מיליונים בבנק. אם אהיה באמת מיליונר יום אחד – אני הולך לעשות לי טיול ולנוח. זה מה שאני הולך לעשות. רק להתבטל. (אני: טוב, אז אני מרשה (שנינו צוחקים))
האם העבודה פה שינתה אותך? עזרה לך?
כל אחד יספר לך את זה בצורה אחרת. אני אספר מזווית של כמה שנים פה. בהתחלה לא היה לי ביטחון, בכלל. בגלל חוסר ההשכלה שלי הביטחון שלי היה ממש ברצפה. למרות שתמיד עבדתי בעבודות פיזיות – עבודה ממשית זה כשהתחלתי לעבוד פה בטק ג’אמפ, בגיל 19. העבודה פה היא, איך אפשר להגיד את זה במילה פשוטה? שינתה אותי לטובה, נתנה לי להתבגר. נתנה לי את הביטחון שהייתי צריך, נתנה לי אוזן קשבת, נתנה לי הרבה מאוד דברים שמקום עבודה רגיל לא יכול היה לתת.
להתבגר זה אומר לחשוב בצורה אחרת: זאת אומרת, לא כשקשה לי – יאללה אני אורז את הדברים שלי והולך הביתה. לא. אביטל דיברה איתי ואמרה לי: ״תראה, אתה צעיר. אני כבר לא. אבל אני יכולה רק להגיד לך שכדי להתמודד באיזושהי צורה באיזושהי סיטואציה, אתה חייב להתמודד ולא לברוח ולא להיעלם. כי הבעיה לא תיפתר. הבעיה תמשיך ותרדוף אותך עד שלא תעמוד מולה ותשים לזה סוף״. זאת העבודה היחידה שנשארתי בה הרבה מאוד זמן. בכל שאר העבודות פשוט נשרתי אחרי חצי שנה, 3 חודשים, כי פשוט התייאשתי ולא היה מי שיעודד אותי להמשיך והכל. אביטל, לעומת זאת, עודדה אותי. כמו שאמרתי, זה המקום היחידי שנשארתי בו הרבה מאוד זמן. היא נתנה לי את הכלים הנכונים כדי להיות פרילנסר, כדי להתמודד מול לקוחות, להתמודד עם פרילנסרים אחרים; יכולת עיצובית גם. יש פה מישהו בשם עידו צמח. הוא מעצב, יש עליו הרבה מאוד כתבות, והוא ספציפית לימד אותי המון המון המון על עיצוב. גם כשלמדתי בג’ון ברייס בעיצוב גרפי – מה שלמדתי אצלו זה היה פי אלף.
איזה כלים אביטל נתנה לך?
הדגש החזק ביותר – היא נתנה לי פה אהבה. כמו שאמרתי, אף מקום עבודה שעבדתי בו, לא החזקתי מעמד הרבה זמן. תמיד זרקו אותי למים ו- תתמודד, תתעסק, תעבוד. הוכחתי להם שאני עובד – ואני מעיד על עצמי שאני עובד טוב מאוד – כולם אמרו לי שאני עובד טוב, שאני בין העובדים הטובים שהיו להם – אבל אף אחד לא ממש פירגן. חוץ מאביטל – אביטל היחידה באמת שפירגנה, שבאמת הייתה איתי, עשתה שיחות. אל תסתכלי על זה כמו עובד ומעביד, אלא כמו שני חברים. ככה בדיוק. זה נתן לי הרבה מאוד מקום והרבה מאוד יחס, וככה כולם נשארו וגם אני.
כשהתחלתי לעבוד פה, לא חשבתי שאשאר כל כך הרבה זמן. חשבתי שאחרי חודש-חודשיים אני אמצה את העניין, כמו תמיד (צוחק), אבל לא. נשארתי פה באמת לאורך תקופה ארוכה, כי אני כן אגיד לך שיצאתי מפה וחזרתי לפה. הרבה מאוד אנשים מסביב שהשפיעו עליי אמרו לי שמע, מה אתה עושה שם, וכאלה. גרתי בכפר סבא אז הייתי מגיע לפה כל פעם בשני אוטובוסים, זה לא פשוט. לא היה הכי כיף בעולם אבל שרדתי גם את זה. אז יצאתי פעם אחת כי הקשבתי לאנשים ההם, אחרי איזו תקופה חזרתי, ואז שוב יצאתי. ראיתי שכל פעם אביטל דיברה איתי, סיפרה לי, ואיכשהו חזרתי. אביטל ואני שמרנו על קשר, ועד היום אנחנו בקשר.
דרמות
דרמות תמיד היו. סיפרתי לך את כל החלק השמח, שזה 90% ממה שהיה. יש את ה-10% הנותרים שהם… כן, היו מצבים שהם לא נעימים. כמו סוג של – ככה אני הרגשתי – אפליה. אבל זו לא הייתה באמת אפליה. למשל, כשהייתי שומע מוזיקה, תמיד היה מישהו או מישהי שאמרו לי תכבה את זה. אפילו כששמעתי עם אזניות. וכשמישהו אחר שמע בלי אזניות – לא אמרו לו כלום. אז כעסתי. צעקתי. קמתי והלכתי. בסוף חזרתי אחרי שדיברתי עם אותה מישהי והיא הסבירה לי את הסיטואציה. מבחינתי זה עדיין ישב על הנקודה הזאת, של אפליה. כנראה בגלל סוג המוזיקה ששמעתי – כנראה אף אחד לא ממש התחבר לזה. וככה אני הרגשתי שכשמישהו אחר שר זה לא מפריע, וכשאני שמתי אזניות – זה כן הפריע.
היה מקרה אחר [בענייני עבודה ממש] , שפשוט אפשר לומר שצעקתי: הסבירו לי מה התוצאה הרצויה, עשיתי את זה, והיא (לא אביטל) אמרה – לא, זה לא זה. אין תקשורת. עשיתי את אותו דבר – עשיתי ועשיתי ועשיתי, ובדקתי ובדקתי ובדקתי, והיא אומרת: לא, זה לא זה. זה לא ככה. ואז אמרנו: בוא נמצא את ההבדלים. מצד אחד סבבה, כיף, משחקים. אבל מצד שני, זה היה סוג של זלזול. כל אחד יכול לפרש את זה בצורה שונה – אחת כיפית ואחת לא-כיפית, וזהו.
אז איך התגברתם על זה בסוף?
דיברנו, ועוד פעם דיברנו, והיו כבר כמה פעמים שאמרתי לעצמי די, אין לי כוח כבר לדבר. נמאס לי. אבל תופסים את השיניים, וצריך להתגבר על זה. אם לא נתגבר על זה, אז מה, כל מקום שמישהו יגיד לי 10 פעמים לעשות את זה, נתעצבן עליו? בסוף התברר שזה היה שילוב של טעות שלה וטעות שלי. ההבדלים היו כתוצאה מגודל מסך כזה או אחר. אני עשיתי שינויים בגודל מסך אחד, והיא הסתכלה בגודל מסך אחר.
אז היו כל מיני משברים. לא שהכול תותים.
ומה בעתיד?
בעתיד-בעתיד אני מאוד מקווה שתהיה לי חֶבְרה משלי. בגדול. בהתחלה זה יהיה קשה כי אני צריך להביא הכל בעצמי – אני ארצה לאט לאט להתרחב, להביא כל מיני אנשים שיסגרו לי את המכירות, להביא איזה חמישה אנשים שהם ישווקו והם יובילו את העבודה – ואני, הכול עליי. מבחינתי אמשיך לתכנת. כשתהיה לי כמות גדולה מאוד של עבודה אני כן אעסיק פרילנסרים אחרים. נכון לעכשיו לוקח לי לבנות אתר תדמית פחות משבוע. רמת המהירות – כך אני מעיד על עצמי, ויש כאלה שיכולים להעיד אותו דבר – שרמת המהירות שלי באמת גבוהה. ככה שגם אם אני מפוצץ בלא יודע מה, 15-20 לקוחות בחודש, אני יכול להחזיק את זה. כמובן זה יהיה קשה מן הסתם, אבל אני יכול – יש לי את היכולות ויש לי את הרצון כדי להחזיק את כמות הלקוחות הזו בחודש. זאת השאיפה שלי, להקים חברה.
למה אני לא עושה את זה? כי אני צריך לקפוץ למים, ונכון לעכשיו זה די קשה לי לקפוץ למים – גם אם אני יודע שאני יודע לשחות – אני עדיין נכנס למקום שאני לא יודע. זאת אומרת, אני מתנהל עם הלקוחות שלי, אני מדבר איתם, נפגש איתם, אני מעצב להם – לא משנה מה. אני כן עושה את כל הדברים האלה כרגע. אבל כדי ללכת עכשיו לרואה חשבון ולהגיד לו שמע, אני לא עושה חלטורות, בוא נִגדל – יש לזה גם הוצאות נלוות ואני לא יודע אם זה משהו שכן יתפוס, ואם בסוף אראה שזה לא. אז אתה צריך עוד לבנות את רשת הביטחון הזאת, שלקוחות ישמעו עליי, ולאט לאט אעשה את זה הצעד הזה.
מה התפקיד של טק ג’אמפ בחיים שלך?
טק ג’אמפ תהיה תמיד מרכז חשוב בחיים שלי.
אתה יכול לומר שזו נקודת מפנה? מבחינת שפתאום קרה פה משהו שלא קרה לך אף פעם בעבר, שנהייתה לך עבודה קבועה? שהפכת להיות אחראי, מבוגר, שיכול לפרנס את עצמו?
בוודאי. כמו שאמרתי טק ג’אמפ תמיד יהיה מקום חשוב בשבילי, כמו ששמעת אני בין הזקנים פה. אני ואביטל. עשינו ביחד את השינוי הזה. מההתחלה, ונקווה שאין סוף. עד המליונים 😀 .
אתרים שכפיר פיתח
ישנם לא מעט, הצצה על כמה מהם :
האתר של קרן בר – מעצבת פנים ובלוגרית
האתר של עיינה – יועצות בנושא קיימות
האתר של IFS ישראל – המכון הישראלי ל Internal Family System
האתר של רזיאל – פרויקט נדלן
אתר חנות למכירת פלאפונים וציוד – אתר חנות
אתר בנושא תיירות באתיופיה – לליבלה
האתר של המארגנת – מארגנת אירועים כולל בלוג מקצועי
האתר של איילת סער – אתר של מאמנת כושר הכולל קורסים מקוונים
האתר של מול ההר – אתר של חברת תעשייה גדולה
האתר של יפעת סיגן ברעם – מאמנת ומלווה מקצועית
כפיר עם אביטל