את יונית צוק הבלוגריסטית גיליתי באפריל 2017 בעקבות פוסט שהיא כתבה על פתרון לחיפוש תמונות (הפתרון היה מיליון אייז, שינוחו בשלום על משכבם). אחרי שקראתי את הפוסט נשארתי לשוטט ברחבי האתר וגיליתי עולם שלם של בלוגינג שלא הכרתי. בכלל לא ידעתי שבלוגים הם נושא, ובטח שלא דמיינתי שיש בלוגים שמדברים על בלוגים (מי אמר inception ולא קיבל). תוך כדי שיטוט רציתי לשאול אותה משהו לגבי דברים שהיא כתבה ולכן יצרתי איתה קשר בפייסבוק. היא ענתה ממש מיד, ותכף גלשנו לזה שיש לי בלוג, והיא מיד קנתה אותי בדעתה החיובית עליו (כן, אני נמסה ממחמאות. אני בטוחה שיש לזה טיפול).
נרשמתי לרשימת התפוצה של הבלוג שלה, ולקראת סוף אוגוסט יונית התחילה לפרסם פוסטים על דבר חדש שהיא מתחילה: בית לבלוגריות. בהתחלה המושג היה קצת מעורפל בעיניי, אבל אז היא הסבירה יותר למה הכוונה, וגם שאלה את הקוראים מה הם רוצים. זה כל כך קרא לי, שהייתי חייבת לענות, והתחלתי לקבל חשק ללכת לשם כדי לכתוב. היו לי מלא פוסטים שחיכו להיכתב, והרגשתי שאני ממש חייבת יום חופשה כדי לכתוב אותם – הם לא יכלו להיכתב בזמנים הקצרים של בין לבין משימות.
כשיונית פתחה בלוג להאבבלוגינג, מיד נכנסתי כדי להבין מה קורה שם, וראיתי שהוא עומד להיפתח בנובמבר. מאוד השתוקקתי להגיע לאחד משני ימי ניסוי הכלים אבל לא ראיתי אפשרות להירשם לזה (לימים התברר לי שלו פניתי ליונית ושאלתי אותה אם אני יכולה לבוא, הייתי נענית בחיוב – מילת הקסם היתה “מתי כבר ייפתח המקום הזה??”…). החלטתי אם כך, שאני רוצה לבוא מתישהו בשבוע הראשון שזה נפתח להמונים, השבוע של ה-5/11-9/11. העבודה אצלנו קצת דינמית ולכן קשה היה לי לדעת מראש מתי יהיה יום נוח, לכן החלטתי להציב עובדה ולקבוע רנדומלית את יום רביעי, ה-8/11 ונרשמתי.
ההאבבלוגינג נפתח רק בשעה 9 בבוקר, ומכיוון שאני קמה מוקדם, היה לי זמן להתארגן בנחת, לצאת מהבית ב-8:15, ולנסוע נגד כיוון הפקקים. כבר התחלה נהדרת.
כשהגעתי, ניסיתי כמה מהחניונים המומלצים ושלכאורה היו אמורים להיות פנויים, אבל לא היה בהם מקום אפילו לסיכה (וגם לו היה, אני לא נוהגת בסיכה). המשכתי בנהיגה והתקרבתי לכתובת של ההאבבלוגינג, כשלפתע נתקלתי בחניון עפר עם מ-ל-א חניה. הייתי בטוחה שיש איזה קאץ’, אבל לא – קילומטרים של חניה, 7 דקות מההאבבלוגינג.
בזכותי יונית הוסיפה גם את החניה הזאת לרשימה. אמנם היא כתבה בה שלא מומלץ עם סנדלים, אבל אני דווקא הייתי עם סנדלים (וגרביים!) והיה סבבה. אם כי יש מצב שיונית לא התכוונה לסנדלי טבע-נאות…
מצד שני, כשהגעתי להאבבלוגינג כמה שבועות אחר כך והיה גשום, לא הייתי עם סנדלים, ודווקא אז התברר החיסרון בחניה על משטח חול: הוא הופך לבוץ. (וזה בלי להזכיר את החיסרון שבעלת המגפיים לא שמה לב שכל הבוץ דבוק אליה, ולכן לא מנגבת נעליים כמו שצריך)
העיקר ש ליקוטי שיבולים מרגישה בבית. בוץ מהחניה.
Posted by Hubblogging – החממה לבלוגינג on ראשון, 26 בנובמבר 2017
אבל בחזרה לאותו יום.
הווייז החמוד הביא אותי עד החניה, ומהחניה הדריך אותי ה-moovit. באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הטכנולוגיה הזאת. בטח הייתי אשכרה צריכה לדבר עם אנשים. יחי הטכנולוגיה!
הכתובת מאוד ברורה, יש רק כניסה אחת לבניין, והמיקום בקומה הראשונה אומר שלא צריך לחכות לשום מעלית, פשוט עולים במדרגות. במסדרון יש רק כמה דלתות, והלוגו של החממה לבלוגינג מאוד בולט על דלת העץ הלבָנה:
דפקתי ונכנסתי
התמונה מתוך אתר האבבלוגינג
בתמונה אמנם החדר של יונית ריק, אבל כשאני הגעתי היא ישבה בתוכו, עם עוד אישה. הצגתי את עצמי, ואז הלכתי לתפוס לי מקום בקצה השורה. בפינה. ליד החלון.
אני חושבת שבדרך כלל כשבאים ליום כזה, ראוי שתהיה רשימת משימות מסודרת, כדי להפיק את המקסימום, ולכן באתי בלי רשימה כזאת בכלל.
היו לי בראש מליון משימות – כמה פוסטים קצרים שהייתי צריכה לכתוב, כמה פוסטים ארוכים שלא היה לי שמץ של מושג איך להתחיל אותם בכלל, ועוד כל מיני סתם משימות שצריך לעשות באתר. לא רציתי לתעדף אותם כי אחרי זה אני מרגישה מוגבלת. אם אני לוקחת יום חופשה לעשות בו מה שאני רוצה, אני אוהבת להיות בו חופשיה לגמרי, לבחור באופן ספונטני על מה אני רוצה לעבוד.
בעיקרון הכי רציתי להשתמש בזמן הזה כדי להתמודד עם הפוסטים הארוכים והמאתגרים שהיו לי, אבל קשה לי לצלול לתוך משהו שנראה לי חור שחור, ולכן התחלתי עם הדברים הקלים. היו לי שלושה פוסטים קצרים לכתוב בסדרה שכתבתי בזמנו, לילות כימים (פרקים 14, 15, 16) אז התחלתי איתם. חוץ מזה הייתי באמצע עזרה לרחלי בתרגום אחד הפוסטים שלה אז המשכתי עם זה, והיא במקביל עזרה לי עם ה-codepen בפוסט הזה. כך יצא שעבדתי על חמישה פוסטים, ועברתי ביניהם כאוות נפשי. עצם זה היה מהנה מאוד. אפילו קיבלתי טלפון שלא קשור לכלום ויכולתי להקדיש לו זמן – הייתי לבד במתחם! לא הפרעתי לאיש! (יונית הייתה, אבל יכלה לסגור את הדלת).
אחרי שגמרתי את המשימות הקטנות האלה הרגשתי שאני יכולה להתחיל לצלול לאחד הפוסטים הגדולים בסדרה לילות כימים – פרק 17. המטרה המקורית של הפרק הזה הייתה לאגד תכתובות נבחרות ממהלך השנים שבהן אני נותנת תמיכה ותחזוקה לאתר כמוך. הדרך לעשות זאת היא פשוט לשבת ולקרוא את כל הדואלים, וזה מה שעשיתי. ועשיתי. ועשיתי. כשהרמתי את הראש וגיליתי שהשעה כבר היתה אחרי 14:00, הייתי בשוק – איך הזמן רץ כשנהנים (ואני מה-זה נהניתי). אז למרות שנותרה רק קצת יותר משעה עד שהיה עליי ללכת, נכנסתי לעניינים והתחלתי לקרוא את הדואלים מאוקטובר 2014 והלאה. כל תכתובת קיבלה הוחלטה קודם כל אם היא בכלל מעניינת, ואחרי זה, אם כן, האם היא כללית ויכולה להיכנס לפרק 17 או שהיא שייכת לנושא גדול יותר ואז צריכה להיכנס לפוסט על אותו נושא.
במשך כל היום הייתי לבדי במתחם וזה היה נהדר (בשבילי. יש להניח שבשביל יונית קצת פחות). כל היום הייתה דומיה, מלבד כמה שיחות קצרצרות ונפלאות עם יונית, שידעה לתת לי הרגשה שאנחנו מכירות מאז ומעולם.
היום פשוט טס – הספקתי חמישה פוסטים שאחד מהם אפילו פרסמתי בספונטניות לא אופיינית, וסוף סוף התחלתי לפצח את פרק 17. נכון, נותרו עוד ים של דואלים לקרוא, אבל מאחר שלפחות חלקם היו מאחוריי, התחלתי להרגיש שהשד אינו נורא כל-כך.
יצאתי משם בהיי. היי שנמשך גם כשהגעתי הביתה, ולא ירד: ממש רציתי לחזור לשם למחרת, רציתי להמשיך את המומנטום שהתחיל באותו יום. הרי רק בסוף התחלתי להיכנס לתוך הפוסט הארוך, עד שזה הפסיק להרגיש פחות כמו חור שחור ויותר כמו פוסט שעשוי להגיע לסיום – לא רציתי לגדוע את זה, וידעתי שהמקום של יונית הוא המקום המושלם להמשך.
עכשיו, אני יודעת את כל הטיעונים הרציונליים נגד הרצון הזה: ביקור חוזר לא יכול לשחזר את אותה חוויה, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, ושזה רק מתכון לאכזבות. אמרתי לעצמי את כל הדברים האלה, וגם בעלי הזכיר לי את כל זה, ובכל זאת הרצון הגדול שלי נשאר. החלטתי להתפרע – לחזור לשם ולהמשיך את המומנטום. השגתי מהבוסים שלי אישור ליום נוסף, וכתבתי ליונית:
אני רוצה לבוא גם מחר
היה לי ממש כיף ופרודוקטיבי היום
ויונית המקסימה ענתה לי:
יאייי איזה כיף לי לשמוע יקרה!!
למחרת נסעתי שוב בדרך המוכרת מיום האתמול, ישר לחניון “שלי”. שוב קילומטרים של חניה, והליכה כבר בלי ה-moovit!
כשהגעתי, שוב חיכה לי מקומי בקצה השורה ליד החלון – איזה משמח זה! – ומיד צללתי להמשך המשימה שלי מאתמול.
ביום הזה כבר לא הייתי לבד – לאט לאט הגיעו עוד נשים, וביחד היינו שם ארבע. אז נכון, כבר לא אותה דממה, ומדי פעם חדרו למחשבותיי ומשימותיי שברי שיחה, אבל למרבה ההפתעה זה לא פגע בפרודוקטיביות. הצלחתי בקלות להיכנס ל-zone ולגמוא עשרות דואלים. פרק 17 התחיל לקבל צורה, וגם פוסטים אחרים נוצרו והתגבשו מתוך כל הדואלים שקראתי. ובכל זאת כשהגיעה השעה 14:00 וראיתי שקראתי רק דואלים של חצי שנה, הבנתי שהולך להיות כאן משהו שונה. זה לא שאני קוראת לאט (לפחות זה לא רק זה), אלא שכשכל התקשורת מתרחשת בדואל, יש אלפי תכתובות במהלך של 4 שנים ואין מצב ליצור רק פוסט אחד של תכתובות נבחרות, חייבים לחלק את זה לכמה פוסטים של תכתובות נבחרות. הוחלט שפרק 17 יכסה חצי שנה של שנת תשע”ה. היה לי עוד משהו קטן להשלים בפוסט הזה – התייחסות למאמר באנגלית בנושא תחזוקה – ואני סוגרת את הפרק הזה. אבל את ההתייחסות למאמר הזה לא הספקתי לעשות באותו יום.
חזרתי הביתה שמחה וטובת לב. מתוך כל הקריאה והמיון שעשיתי כבר התחילה להתבהר התמונה של המשך הסדרה, אילו פרקים נוספים יהיו לי ובאיזה נושאים הם יעסקו. למרות שלא יצאתי עם אף פוסט שלם יצאתי בתחושת סיפוק שהמשיכה כל אותו אחר הצהריים.
למחרת, יום שישי, פתאום נתקפתי באסה. פתאום הבנתי מה השמחה ותחושת הסיפוק של היומיים האחרונים אומרות: הן מעידות שאני נהנית מכתיבה. זה נחמד, אבל… זה לא המקצוע שלי. אני מתכנתת. בזה אני עוסקת ומזה אני מתפרנסת. אז מה, אני לא באמת רוצה לתכנת יותר? אני רוצה רק לכתוב? האם מעכשיו כבר לא איהנה במקצוע שלי? האם אצטרך לבחור בין המשך עבודה במקצוע שלי, לבין הנאה ממה שאני עושה? באסה באסה באסה.
למרבה השמחה עמד לפניי סוף השבוע. שישי, שבת.
זמן לחשוב.
זמן לתת לדברים לקרות במוח.
ולקראת סוף השבת הייתה לי הארה: אמנם נכון, נהניתי מאוד מהכתיבה. אבל אני חושבת שמה שנהניתי ממנו יותר זה היה השקט ואי ההפרעות שהיו לי במתחם הכתיבה. זה משהו שאין לי בעבודה. עם כל זה שאני מנסה להיות אנטיפתית ולהרתיע אנשים מלגשת אליי לבקש ממני כל מיני דברים תכנותיים, עדיין יש אנשים שלא נבהלים ממני.
אנחת רווחה. נרגעתי קצת. לא באמת איבדתי את אהבת התכנות.
עכשיו עלתה בי השאלה איך להשיג את אותו שקט גם בעבודה.
ומיד הבנתי שאני יודעת את התשובה, מפני ששמעתי אותה מאנשים שגם להם חשוב לעבוד בשקט: הסוד הוא להגיע מוקדם, איפשהו בין 7 ל-8. זה זמן שאפשר לעבוד בו בשקט, וכשמתחילים את הבוקר בשקט, זה נותן כוחות לכל היום.
נפלא. עכשיו רק צריך להבין איך אני עושה את זה – איך אני יוצאת מהבית מוקדם מספיק. הרי גם ככה אני משתדלת להתארגן הכי מהר שאני יכולה בבוקר ובכל זאת אני לא מצליחה לצאת מהבית לפני 7:30 ולכן מגיעה לעבודה בסביבות 8:30. אבל אחרי עוד קצת מחשבה הבנתי איך, אם אני משנה קצת את סדר ההתארגנות שלי בבוקר, פלוס מעבירה ללילה הקודם את הכנת ארוחת הצהריים של הילדים, אני יכולה לצאת מהבית לפני 7!
בעיקרון, נושא היציאה המוקדמת שלי מהבית עלה כבר כמה פעמים בעבר, אבל מלבד הצורך להתארגן מחדש הייתה לי מניעה פסיכולוגית – לא רציתי לצאת מהבית לפני שכל הילדים שלי ערים. אבל תראו מה זה השגחה פרטית – בדיוק באותו שבוע, קרה אצלנו מאורע חיובי שגרם לזה שכל הילדים עכשיו קמים לפני רבע לשבע, ויוצאים מהבית עד 7:20, בהשגחתו של בעלי. אז המכשול הזה הוסר כי כעת אני יכולה לומר בוקר טוב ושלום לכל הילדים לפני שאני יוצאת, ועדיין להגיע לעבודה בזמן. נפלאות דרכי ההשגחה.
וזה עבד. ביום ראשון יצאתי לעבודה בסביבות 6:50. בעבודה באמת היה שקט. שקט שאני לא מכירה. לא רק שלא באים אליי לדבר איתי (ענייני עבודה), גם אין שיחות מסדרון, אין דואלים מכל מיני אנשים משועממים, כלום. רק אני והפרויקט שאני עובדת עליו.
עכשיו זאת יש לדעת – אני עובדת כבר כמה חודשים על פרויקט ואני בקושי מצליחה לזוז בו. זה תכנות של מערכת שאני בקושי מכירה, והרבה מהעבודה כוללת חפירה בקוד ובתיעוד ונסיון להבין מה גורם לכל מיני דברים לקרות ולא לקרות. הרבה ניסוי וטעיה. מטבע הדברים קשה היה לי להתמיד בפרויקט הזה כי רבו בו המכשולים והחומות, ולכן תמיד כשצצו בקשות מפרויקטים קטנים או מוכרים לי יותר עטתי עליהן כמוצאת שלל רב, מה שכמובן עוד יותר הרחיק אותי מהפרויקט שלי.
אז בדרך לעבודה באותו יום ראשון, כשאני מלאת מוטיבציה כרימון, התחלתי לחשוב על כמה דברים שבהם אני תקועה בפרויקט הזה, ואיך אני מתגברת עליהם. הצלחתי לחשוב על דרך אחרת לבצע את אחת המשימות שלי, ו- היא הצליחה! פפאם!
ההצלחה הזאת יחד עם המוטיבציה ההתחלתית שלי נתנו לי אנרגיה להמשיך, וכך במשך אותו יום ובימים הבאים התקדמתי בצעדי ענק בפרויקט – פתאום כאילו כל המכשולים נעלמו, המוח שלי נהיה צלול והבנתי איך לתכנת את הדברים, איך למצוא את הדרכים לבצע את המשימות שהוטלו עליי בפרויקט הזה. ההתקדמות הזאת גרמה גם להתמקדות – במקום לעצור כל פעם שאני נתקלת במכשול וללכת לקרוא דואלים או דברים אחרים, נשארתי בפרויקט ונברתי וחפרתי בקוד עד שהצלחתי מה שרציתי. ביליתי שעות ארוכות בתוך הפרויקט. פתאום גם נקשרתי אליו, היה אכפת לי, רציתי להתקדם בו, רציתי שהוא ייראה יפה, וייכתב יפה. זה משהו אחר לגמרי לעבוד על פרויקט שנהנים ממנו.
אחרי כמה ימים ניסיתי לפענח את התופעה המרנינה הזאת של הברווזון המכוער, שהפרויקט הפך מאומלל וזנוח לאישי ואהוב, ואני חושבת שהנקודה היא כזאת: היה לי רצון עז לכתוב את הפוסטים שחיכו לי ולא הצלחתי לכתוב אותם במסגרת זמני המוגבל, וזה יצר אצלי מועקה וחסימה לכל שאר הדברים שלי. לא ממש הרגשתי את המועקה והחסימה האלה בצורה ישירה, אבל הן אלה שגרמו לי להיתקע בפרויקט בלי אנרגיות לדחוף אותו קדימה. ופתאום, יומיים של כתיבה שחררו את החסם הזה – הכתיבה פרצה החוצה והפוסטים קיבלו ממשות ונוכחות (גם אלה שרק התחילו להיכתב), ופתאום היה מקום לאנרגיות אחרות להתפרץ. הייתי חופשיה ומשוחררת לתת מקום לשאר המשימות שלי. כשסיפרתי לבוסית שלי על התופעה הנפלאה שקרתה היא שמחה מאוד ואמרה שהיא תמיד טוענת שצריך לתת לילדים לעשות עוד דברים בבי”ס – לא רק לימודים – גם פעילות גופנית, יצירה וכד’, כי לגמרי יש לזה השפעה משמעותית גם על התחום הלימודי. אז זה זה!
ועוד בונוס מהיומיים של הכתיבה האלה: הבנתי שאני אוהבת לכתוב, ובעיקר על דברים שאני עושה. אז התחלתי לתעד את הפרויקט שעבדתי עליו כמו פוסטים בבלוג (בסופו של דבר איגדתי אותם בגוגל דוקס, אבל יתכן שהם גם יהפכו לפוסטים). זה בונוס נהדר מפני שכאמור, הפרויקט הזה הוא על מערכת לא מוכרת, וכמעט כל דבר שאני עושה בו הוא חדש לי. קשה כמובן לזכור כל כך הרבה דברים חדשים, אבל דווקא חשוב לזכור הכל כדי שבהמשך הפרויקט, ובפרויקטים הבאים, הדברים ילכו יותר בקלות.
אחד היתרונות של הגעה מוקדמת ועבודה על פרויקט שאוהבים (!) היא שנשארתי עד השעות הרגילות שלי (אלה שנשארתי עדיהן לפני שנהגתי לבוא מוקדם לעבודה), מה שאומר שהתחילו להצטבר לי שעות נוספות. אז אמנם לא משלמים אצלנו על שעות נוספות אבל לא אלמן ישראל – זה פשוט אומר שבשלב מסוים הצטברו לי מספיק שעות בחודש כדי שאוכל לצאת מוקדם מהעבודה. אז אגרתי לי שעות כאלה עוד ועוד כדי שאוכל לעשות משהו שרציתי – ללכת שוב להאבבלוגינג, והפעם בלי להצטרך לקבל אישור מהעבודה, ובלי שזה יהיה על חשבון הזמן עם הילדים, אלא פשוט על חשבון שעות הפנאי שלי. אז לקראת סוף החודש, כשהצטברו לי מספיק שעות, הגעתי מוקדם, עבדתי שעה-שעתיים, ואז נסעתי לי נגד כיוון הפקקים ליום נוסף בהאבבולגינג.
הפעם ידעתי שאני חייבת לסיים את פרק 17. אמרתי לעצמי שאאסוף עוד כמה דואלים אופייניים של תחזוקה ואכניס אותם לפוסט, ואז אסיים אותו בתרגום קליל של מאמר על תחזוקה טובה, ותובנות שלי על למה אני לא מיישמת כמעט אף אחד מהטיפים שם.
אספתי.
הכנסתי.
התחלתי לתרגם את המאמר ולהוסיף את תובנותיי, ו-
הבנתי שאין מצב שהשילוב הזה נשאר בפרק אחד.
גם מפני שלא הצלחתי לקשר בין שני הדברים (המאמר דיבר על הרבה דברים שלא עשיתי, והדואלים דיברו על דברים אחרים לגמרי) וגם מפני שביחד הם הפכו את הפוסט לארוך מדי. בהחלטה ספונטנית החלטתי לוותר על אוסף הדואלים ולדחות אותו לפרק מאוחר יותר, ואילו את פרק 17 להקדיש למאמר על התחזוקה ולתגובות שלי אליו.
פניית פרסה.
סיימתי את היום הזה עם פוסט גמור (כלומר, מלבד פינישים שאני עושה בימים שאחריכן, מפני שאין כמו שנת לילה כדי לעורר את נבטוטי הביקורת העצמית המועילה). היפ היפ הוריי.
ואלה היו מעלליי בהאבבלוגינג של יונית, וכל ההשפעות החיוביות שהיו למקום הזה עליי, על הכתיבה שלי, על הפרויקט ההוא (שכבר הספיק בינתיים לעלות לאוויר!), ועל שעות ההגעה שלי לעבודה.
יבול יפה, לא?
סיפור מעורר השראה! במיוחד אהבתי את המודעות העצמית ואת הבלבול שהיה באמצע התהליך כי זה אותנטי ומעורר בי תקווה לצמוח גם מתוך גילויים כאלה ושיש דרך לסדר מחדש את החיים כך שכל מה שרציתי להיות ייכנס בתוכם טוב והדברים ישלימו זה את זה.
אצלי זה קצת הפוך, העבודה שלי היא בכתיבה אבל בא לי מתישהו גם לדעת לתכנת. אולי אני צריכה חממת תכנות…:-)
ואו אפרת, תודה! איזו מחמאה שאת רואה בזה השראה.
הדברים אכן ב”ה מסתדרים טוב, אבל עדיין לפעמים צריך להמשיך לסדר אותם באופן אקטיבי 🙂 . אני בטוחה שזה ברור לך, אבל רק רציתי להדגיש…
זה יהיה יופי אם תתכנתי! לדעתי תצליחי למצוא בזה הרבה הנאה ויצירה. וחממת תכנות זה באמת אחלה (זה בעצם מה שיש לי בעבודה בבקרים…), אבל זה רק אחרי שיודעים לתכנת 🙂 .