מי מכם ששמע על אוליבר סאקס, בטח מכיר אותו מספרו “האיש שחשב שאשתו היא כובע”, או מהסרט “התעוררות” שמבוסס על ספרו.
פה אני רוצה לדבר על ספר מוכר קצת פחות שלו, “הדוד טונגסטן”. זוהי אוטוביוגרפיה של הנוירולוג הסופר, המתמקדת בילדותו מזווית הראיה של אהבתו לכימיה, או כפי שאומרת כותרת המשנה של הספר: “כימיה של זכרונות ילדות”.
הספר מתחיל כך:
רבים מזכרונות ילדותי קשורים במתכות: דומה שהיתה להן השפעה עלי מעצם ההתחלה. הן היו יוצאות דופן – בולטות לעין מתוך ההטרוגניות של העולם – במהותן הבוהקת, הנוצצת, באפרפרותן הכסופה, בחלקלקותן ובמשקלן.
בעמוד השני אנו מתחילים להכיר את אמו:
אמי הראתה לי שכאשר מכופפים בדיל או אבץ, הם משמיעים “צווחה” מיוחדת במינה. “זה בגלל עיוות במבנה הגבישי,” אמרה. היא שכחה שהייתי רק בן חמש, ולא יכולתי להבין אותה – ובכל זאת, המלים האלה קסמו לי.
והנה הדוד שעל שמו קרוי הספר. איזה תיאור נפלא וגדוש סופרלטיבים:
קראנו לו “הדוד טונגסטן” מאז שיכולתי לזכור אותו, מפני שהוא היה יצרן של נורות חשמל, ונימות הלהט שלהן היו תיילים דקיקים של טונגסטן….אבקת הטונגסטן הכבדה והכהה נכבשה, נכתשה בפטישים, דובקקה בחום עד שהאדימה, נמתחה לתיילים דקים יותר ויותר, ובסופו של דבר נהפכה לנימות. האבקה השחורה מילאה את החריצים בכפות ידיו של הדוד, ושום שטיפה לא יכלה לסלקם עוד… אחרי שלושים שנות עבודה עם טונגסטן, תיארתי לעצמי, נמצא היסוד הכבד הזה בריאותיו ובעצמותיו, בכל כלי דם ובכל איבר פנימי, בכל רקמה בגופו. בעיני היה זה פלא, לא קללה – גופו שאב מרץ וחוזק מהיסוד האדיר הזה, נעשה חסון ועמיד במידה כמעט על-אנושית.
(עמ’ 13)
והבית שלו:
הבית היה מלא במוסיקה ובספרים, אבל כמעט לא היו בו תמונות, תחריטים או יצירת אמנות מכל סוג אחר; ובדומה לכך, גם אם הורי הרבו לבקר בתיאטרון ובקונצרטים, הם לא ביקרו מימיהם, עד כמה שידוע לי, בגלריה לאמנות… הסיבה… היתה אדישותם הגמורה של הורי לקישוט הבית ולריהוטו. למעשה, לימים נודע לי כי בעת שהם קנו אותו, ב-1930, הם נתנו ללינה, אחותו הגדולה של אבי, פנקס המחאות פתוח ואמרו לה, “עשי כל מה שאת רוצה, קני כל מה שאת רוצה.”… אני הייתי אדיש כמו הורי לעיצוב הבית… בשבילי, מספר 3 היה מלא תעלומות ונפלאות – הבימה בעלת התפאורה האגדית שעליה חייתי את חיי.
(עמ’ 21-22)
בספר, סאקס מתאר את הקשר העמוק שלו, כבר מגיל צעיר, עם הכימיה בפרט ועם המדעים בכלל. הוא מתאר את תולדות הכימיה משחר ההיסטוריה עד ימיו הוא, וזה הרבה יותר מעניין ממה שזה נשמע כשאני כותבת את זה פה :). בתור בוגרת מגמת כימיה, זה מאד מדבר אלי, אז אני רוצה להביא כאן כמה קטעים שממש שימחו אותי:
את זמני הפנוי, בזמן שלא הייתי אצל דודי דייב, חילקתי בין הספריה לבין נפלאות המוזיאונים של דרום קנסינגטון, שמילאו תפקיד חיוני בילדותי ובנעוריי.
במוזיאונים, במיוחד, יכולתי לשוטט בדרכי שלי, בשלווה ובנחת, מארון תצוגה למשנהו, ממוצג למוצג, בלא שאולצתי ללמוד לפי תוכנית כלשהי, להשתתף בשיעורים, להבחן, או להשתתף בתחרויות. יש משהו סביל בישיבה בבית הספר כמי שכפאו שד, ואילו במוזיאונים יכולתי להיות פעיל, לסייר, כמו בעולם עצמו. המוזיאונים – וגן החיות, והגנים הבוטניים בקיו – העניקו לי את התשוקה לצאת לעולם ולסייר בו בעצמי, להיות לצייד סלעים, לאספן צמחים, לזואולוג או לפליאונטולוג. (חלפו מאז חמישים שנה, ועדיין אני מחפש את המוזיאונים לטבע ואת הגנים הבוטניים בכל עיר וארץ חדשה).(עמ’ 62)
אנחנו למדנו את הטבלה המחזורית ואת שמות היסודות בלי לשאול שאלות. אבל כמובן שהיסודות לא נולדו עם השמות הללו – הם היו קיימים הרבה לפני שניתנו להם שמות :). סאקס עובר על כל מיני שמות יסודות ומסביר אותם, ואני אהבתי את החלק שהוא מקדיש ליסודות בעלי שמות מהמיתולוגיה:
יסודות רבים קיבלו את שמותיהם מהפולקלור או מהמיתולוגיה, ולפעמים היה בכך כדי לחשוף משהו מתולדותיהם. קובולד היה גובלין או שדון זדוני, ניקל היה שד; שני השמות האלה ניתנו למינרלים בפי כורים בסאקסוניה, כאשר התגלתה להם בוגדנותם של עפרות הקובלט והניקל, שלא סיפקו את מה שהיו אמורים לספק – מתכת כסף. טנטלום היה זכר לטנטלוס שהתייסר בצמא בגיהינום מפני שהמים נסוגו מפניו כל אימת שהתכופף לשתות מהם; היסוד קיבל את השם הזה, קראתי, מפני שהתחמוצת שלו אינה מסוגלת “לשתות מים”, כלומר, להתמוסס בחומצות. ניובוים נקרא על שם ביתו של טנטלוס, ניובי, משום ששני היסודות האלה נמצאים תמיד ביחד.
(עמ’ 66)
והנה משהו שכבר אי אפשר לעשות היום:
מראה המינרלים במוזיאון הניע אותי לקנות בפרוטות שקיות קטנות של “מינרלים מעורבים” בחנות מקומית; באלה נמצאו חתיכות קטנות של פיריטים, גלנה, פלואוריט, קופריט, המטיט, גבס, סידריט, מלכיט וצורות שוות של קוורץ, ולאלה הוסיף דודי דייב לפעמים פריטים נדירים יותר, כמו רסיסים זעירים של שליט שנשרו מעל הגוש הגדול יותר שהיה ברשותו. רוב דוגמיות המינרלים שלי היו חבוטות למדי, ובדרך כלל זעירות; אספן אמיתי היה בז להן, אבל לי הן העניקו את התחושה שאני מחזיק במו ידי דוגמיות מן הטבע עצמו.
(עמ’ 69)
במשך פרקים רבים בספר, סאקס סוקר את תולדות הכימיה. אני מניחה שאפשר לקרוא את ההיסטוריה הזו במקומות אחרים, ובכלל שזה נשמע משעמם. אבל כאן זה מוגש בתוספת הערות מצד סאקס – איך הקריאה עליהם היוותה לו השראה, על קינאתו בהם, ועוד אילו רגשות ומעשים שלו הושפעו מהם – וזה כל-כך הרבה יותר מעניין ככה! הוא מסביר את ההתעניינות שלו בתולדות הכימיה כך:
כשהתקנתי את המעבדה שלי והתחלתי לעשות ניסויי כימיה משלי, רציתי ללמוד את תולדות הכימיה באורח כללי יותר, לגלות מה עשו הכימאים, כיצד חשבו, מה היתה האווירה במאות הקודמות. זה זמן רב התעמקתי במשפחתי ובאילן היוחסין שלה…אולי זה היה מקורה של חיבה כללית יותר להיסטוריה, ואולי גם של נטייה לראותה במונחים משפחתיים. כך נעשו המדענים, חלוצי הכימיה שעליהם קראתי, למין אבות-לשם-כבוד, אנשים שעמם עמדתי במין זיקה מסויימת, בדמיוני הפורה. הייתי חייב להבין איך חשבו הכימאים הראשונים הללו, להציב את עצמי, בדמיוני, בעולמותיהם שלהם.
(עמ’ 106-107)
והנה מה שהוא כותב על בויל, הכימאי המודרני הראשון (בעבודתו באמצע המאה השבע עשרה הופיעה הכימיה לראשונה כמדע אמתי):
מצאתי את הכימאי הספקן בלתי קריא לחלוטין, אבל שמחתי על ספר אחר שפרסם בויל ב-1660, ניסויים חדשים שמו, שבו הציג בחיוניות מקסימה, ועם שפע של פרטים אישיים, למעלה מארבעים ניסויים שעשו שימוש ב”מכונה הפנאומטית” שלו (משאבת האויר שהמציא עוזרו, רוברט הוק), אשר אפשרה לו לרוקן כלים סגורים מהאויר שבהם
(עמ’ 109).
וכך הוא הולך בדרכם של קודמיו:
משקראתי את לבואזיה ואת הכימאים ה”פניאומטיים” שקדמו לו, גמרתי אומר לעשות עוד ניסויים בחימום מתכות, וגם בהפקת חמצן. רציתי לקבל אותו מתחמוצת הכספית – כפי שקיבלוֹ פריסטלי לראשונה ב-1774 – אבל חששתי, לפני שהותקן במעבדתי התא המאוורר, מפני אדיה הרעילים של הכספית. עם זאת, היה קל מאוד להפיקו בדרך פשוטה, בחימום חומר עתיר-חמצן כמו מימן על-חמצני או אשלגן על-מנגני. אני זוכר שהכנסתי קיסם עץ בוער למבחנה מלאת חמצן וראיתי כיצד התלקח ובער באור יוקד
(עמ’ 119)
והקטע שאני הכי אוהבת בספר:
אחת מהנאותיי הגדולות ביותר היתה שחזור הניסויים המקוריים של דייווי במעבדה שלי, והזדהיתי עמו עד-כדי-כך שכמעט הרגשתי כאילו אני מגלה את היסודות האלה בעצמי. אחרי שקראתי כיצד גילה לראשונה את האשלגן, וכיצד הגיבה המתכת עם המים, חתכתי פיסה קטנה לקוביות (האשלגן קל לחיתוך כמו חמאה, ומשטחי החיתוך נוצצים בבוהק כסוף-לבן – אבל רק להרף עין; הם מוכתמים מיד). הנחתי את הקוביות בזהירות בקערה מלאת מים וזזתי אחורה – ממש ברגע האחרון, כי האשלגן התלקח מיד, ניתך והתחיל להתרוצץ סחור-סחור בקערה כגוש מותך, מוכה תזזית, פולט להבה סגולה כלפי מעלה, יורק ומפעפע בקול גדול ומתיז רסיסים קורנים לכל העברים. בתוך שניות אחדות כילה גוש האשלגן את עצמו, ושוב השתררה שלווה במימי הקערה. אבל עכשיו היו המים חמימים, וסבוניים למגע; הם הפכו לתמיסה של אשלגן מאַכֵּל, ומכיוון שנעשו בסיסיים, שינו את צבעה של פיסת נייר לקמוס לכחול.
הנתרן הרבה יותר זול מהאשלגן ואיננו אלים כמוהו, ולכן החלטתי לצפות בפעולתו תחת כיפת השמים. השגתי גוש גדול למדי של נתרן – כקילוגרם וחצי – ויצאתי למסע אל בריכות הייגייט בהמסטד הית’ עם שני החברים הכי טובים שלי, אריק וג’ונתן. כשהגענו, טיפסנו ועלינו על גשר קטן, ואני הוצאתי במלקחיים את הנתרן מהשמן שבו החזקתי אותו והשלכתי אותו למים מתחת. הוא התלקח מיד והתחיל להתרוצץ סחור-סחור על פני המים כמו מטאור שיצא מדעתו, גורר מאחוריו יריעה ענקית של להבה צהובה. היינו מאושרים – זו הייתה כימיה כמו שצריך!(עמ’ 128-129)
אז אם הציטוטים האלה מוצאים חן בעיניכם, אני מאוד ממליצה על הספר!