גלישת מחסנית

לפני כחודשיים, הופיע פוסט אצל יואל ספולסקי:

מה זה stackoverflow.com?
בינתיים – כלום.
אבל הנה הקונספט:
נראה שמתכנתים הפסיקו לקרוא ספרים. במקום זה, הם מתכנתים להנאתם בשיטת ניסוי וטעיה, וכשמשהו לא מצליח להם, הם מקלידים שאלה בגוגל. לפעמים, נראה שהתוצאה הראשונה מכילה בדיוק את התשובה לשאלה, ואז הם מתלהבים, עד שהם מקליקים על הקישור ומגלים שזהו אתר מסחרי, והתשובה חבויה מאחורי מסך התשלום.
והתשובות שכן תקבל – לא תהיינה תשובות של מומחים. תקבל ערימת תשובות שהוקלדו ע”י מתכנתים כמוך. חלק מהתשובות תהיינה שגויות, חלק נכונות, חלק לא מעודכנות, וקשה להאמין שברוח השיתופיות האינטרנטית, זה כל מה שיש.
אז ג’ף אטווד ויואל ספולסקי החליטו לעשות מעשה. הם מתחילים לבנות אתר שו”ת (Q&A) שהוא חינמי. שואלים שאלות בחינם, עונים תשובות בחינם, קוראים בחינם, מאנדקסים בחינם, בנוי ב-HTML הישן והטוב, ללא טקטיקות-גוגל, ללא אנשי מכירות, ללא חלונות JavaScript שצונחים עליך לפני קריאת התשובה ומבקשים ממך $12.95 כדי להעיף אותם. אפשר להרשם אם רוצים לאגור קארמה וכשרון שיופיעו ליד השם שלך, אבל חוץ מזה, זה חינם.
בד”כ כשג’ואל בונה מוצר חדש, הוא שותק לגביו עד שיש משהו לשחרר. אבל זה בעצם לא מוצר. זהו אתר קהילתי חינמי חדש המיועד למתכנתים ברחבי העולם וצריך את העזרה של המתכנתים לעצב אותו, לתכנת אותו ולבנות אותו.
כל שבוע, ג’ף ויואל מדברים בטלפון (ג’ף בקליפורניה, יואל בניו-יורק), והם יקליטו את השיחות האלה ויזרקו אותם לאתר כדי שכולנו נוכל להקשיב, והם יקראו לזה פודקאסט.
וזוהי ההודעה של ג’ף.
עד כאן לשונו (של יואל).
האמת היא שכשקראתי על זה לראשונה, לא התלהבתי. זה נראה היה כמו שני חבר’ה מפורסמים (שניהם מהבלוגרים המפורסמים בתחום התכנות) שהחליטו ליצור מוצר שמבוסס על הפרסום שלהם, מין בלון פורח באויר. גם העובדה שבמקום לכתוב הם מדברים (כלומר, בסופו של דבר stackoverflow יהיה אתר כתוב לגמרי, אלא שאת כל החוויות ווהדעות שלהם על כל דבר שזז בעולם התוכנה הם מקליטים, לא כותבים) הורידה אותי מזה לגמרי, מפני שאין לי בכלל זמן שמיועד להקשבה לדברים, אלא רק לקריאה.
אבל בראש זה נשאר לי. זכרתי שיש איזושהי יוזמה שיתכן שתהיה חשובה, ואני מתעלמת ממנה.
לפעמים קורים בחיים מספר דברים בעת ושבעונה אחת, דברים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, אלא שמתברר שאפשר לקשר ביניהם, וזה יוצר החוויות חדשות. בערך חודש וחצי אחרי הפודקאסט הראשון של stack overflow החלטנו – בעלי אני – לקנות אופני כושר. וכשגילגלנו את הרעיון הזה, חלפה פתאום במוחי המחשבה שהזמן של האימון יכול להיות זמן מצוין להקשבה לפודקאסטים [על אף שכאמור עדיין הייתי סקפטית לגביהם]. וכך, אחרי שבועיים הופיעו אופני כושר בביתינו, ושבוע אחר כך קניתי מכשיר MP3 והורדתי אליו את שבעת הפודקאסטים שהצליחו להיווצר בזמן שהתעלמתי מהם.
האמת? אני חושבת שהיה שווה. כבר הספקתי להאזין לשבעת הפודקאסטים הללו (ובינתיים יש כבר 10 פודקאסטים) ו- מצא חן בעיני. ג’ף ויואל מדסקסים ענייני תכנות (יש להם מריבה קבועה לגבי הצורך של כל מתכנת לדעת C – יואל חושב שזה בסיסי, וג’ף חושב שזה מיותר) וג’ף (שהוא הפעיל העיקרי במיזם הזה) מדווח מהשטח על הטכנולוגיות שאיתם הם בונים את Stack Overflow. הם משתשים ב-ASP.NET בשיטה של MVC; משתמשים ב-jQuery; הולכים על OpenId. אני לא אומרת שכל מילה שלהם צריכה להחקק בזכרון הקולקטיבי של כלל מתכנתי העולם – בהחלט יש דקות ארוכות שבהן אני מייחלת שיעברו נושא – אבל מצד שני הם לרוב מעלים נושאים מעניינים, ומציגים דעות מעניינות, מדברים על טכנולוגיות חדשות ומנסים לנבא מה יישאר איתנו לדור-דורים, ומה הוא כחלום יעוף.
מסתבר שהמיזם הזה שינה את התנהגותי לא רק מהבחינה השמיעתית – נהייתי שמענית MP3 (אפילו הסתובבתי עם זה ברחוב!), אלא כברתי מה-89 ל-10. כלומר – ישנו הכלל הידוע שגולשי האינטרנט מתחלקים באחוזים ל-1-10-89. אני בד”כ נמצאת ב-89 (באתרים אחרים כמובן, לא בבלוג שלי 🙂 ), ואילו ב-stack overflow עברתי ל-10: במקביל לבלוג שלהם (יש להם גם בלוג שבו הם מודיעים על פודקאסטים חדשים וגם מתייעצים לפעמים על האם זה בסדר להשתמש ב-JavaScript, על ההחלטה להשמיט את ה-www מכתובת האתר, על עורך הטקסטים שהם בחרו להשתמש בו ) הם פתחו wiki לתמלול הפודקאסטים שלהם – לטובת כבדי שמיעה, וגם נדמה לי לטובת מנועי חיפוש. ואני – גבירותי ורבותי {רעם תופים מתגלגל} – תרמתי מעט לתמלול!! (קצת יותר מדקה: מדקה 26:57 עד דקה 28:05 בפודקאסט השמיני. אני שינוי מס’ 35 ). וגם – המתח גובר – נרשמתי להצטרף לבטא הפרטית שהם יפתחו! (בדעתם לשחרר את המוצר קודם כל לקבוצה סגורה של אנשים (private beta), ורק אח”כ להעלות אותה לאויר). אז אולי זה עוד לא הופך אותי למפורסמת 🙂 אבל אותי זה מאד מעניין שדווקא הצמד ה
זה הצליח להעביר אותי ממחנה ה-89 למחנה ה-10. מתברר לי (עכשיו ששמעתי אותם וגם קראתי את הבלוג) שבא לי להיות חלק מהדבר הזה (עד כמה שניתן, מפני שנראה – לפי כמות התגובות – שאני לא היחידה…).
נחיה ונראה.