יום הזכרון ויום העצמאות

לפני כמה שנים, פרסמתי מאמר קצר באתר אורט, על יום הזכרון ויום העצמאות בעיני. אמנם הבלוג הזה הוא טכנולוגי, אבל אני מוצאת לנכון לאגור פה גם (מעט) מאמרים אחרים שלי, מאחר שאין לי בלוג אישי.
אז את המאמר הזה פרסמתי באייר תשס”ה, מאי 2005. לא כל מה שכתוב בו עדיין תקף, אבל הוא משקף את מה שהייתי אז. תודה להדס מטס, עורכת אתר אורט בשעתו, שערכה את המאמר ובכך שדרגה אותו.

יש משהו ברוח, יש משהו באוויר, שהולך ומתעצם לקראת יום העצמאות. הדגלים שמתחילים להתנופף ברחובות, הקישוטים, גם אמירת ההלל בראש חודש אייר כמה ימים לפני יום העצמאות מוסיפה לתחושה של חג. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו שרנו את “התקווה” עשרות ומאות פעמים – עדיין התרגשות. כאילו באמת רק עכשיו קמה לנו מדינה.

ואז…

יום הזיכרון

אני מתחילה להרגיש את יום העצמאות כשמתחילים לראות דגלים וקישוטים תלויים ברחובות (איכשהו יש לי הרגשה שבשנים קודמות הייתה רגישות גדולה יותר, והרשויות היו מחכות עד אחרי יום השואה כדי להתחיל עם ההכנות ליום העצמאות). יש משהו באוויר, שהולך ומתעצם. גם העובדה שראש חודש אייר חל כמה ימים לפני כן מוסיפה: אמירת ההלל – שנאמרת גם ביום העצמאות – מכניסה כבר לתחושה של חג. או-טו-טו מגיע החג עצמו.

ואז

רגע לפני –

צלילה לתהומות העצב.

יום הזיכרון לחללי צה”ל.

זה דומה לאדם שרץ, רץ, להגיע למטרה הנכספת, אל הארץ הנחשקת, ואז, כשהוא כמעט שם, הושט היד וגע בה – תופס אותו מישהו ביד ומושך אותו למטה למחילה עמוקה. הוא יֵצֵא ממנה בזמן – אל דאגה – אבל הוא יגיע אליה שונה לגמרי. מזווית אחרת. מתוך המחילה, ולא מתוך מסלול הריצה.

(פעם – אם אני זוכרת נכון – יום הזיכרון היה מתחיל בצפירה ב-8:00 בערב. אם אותו זיכרון אינו מטעה אותי, הייתה גם צפירה אחרי 24 שעות – שבישרה על סיומו של יום הזיכרון ותחילתו של יום העצמאות. אני מאוד אוהבת התחלה מסודרת, סוף מסודר.)

את יום הזיכרון מתחילים בהאזנה לרדיו – שידור הטקס מרחבת הכותל המערבי. אנשים חשובים מדברים. אומרים את כל ה-buzz words: “משפחת השכול”, “נזכור”… אבל זה לא כל כך מעניין אותי.

ביום השואה, בטקס אומרים דברים מרגשים, שלפעמים גורמים לי לבכות. טרם קרה הדבר הזה בטקס של יום הזיכרון, לצערי. אחר כך הרב הראשי עולה לומר תהילים. כמעט תמיד – אותו פרק. פ”ג. (כמעט) כל ילד (דתי) יודע: “שיר מזמור לאסף: אלקים אל דמי לך…”. אפשר להשתגע מהשעמום, מרוב שהוא נטחן כל כך הרבה פעמים, בכל הטקסים של הימים העצובים. רק בשנת תשס”א היה שינוי מבורך: הקשבתי לטקס של יום השואה, ובסוף, כשעלה הרב הראשי להקריא פרק תהילים, אמרתי לעצמי: הו, הנה שוב נזכה בפרק פ”ג, כמו בכל שנה ביום השואה וביום הזיכרון.

יש 150 פרקי תהלים. רק אחד מהם מתאים לימים כאלה?

ואז: הפתעה.

מתברר שהצליחו למצוא פרק אחר, שגם הוא מתאים. הפלא ופלא. פרק צ”ד. והקשבתי לו קשב רב: באמת מתאים.

אז למה לא חשבו על זה קודם?

אחר כך עוד טקס דתי. קדיש. אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל תמיד נותנים לאדם ספרדי לומר את הקדיש. אני אוהבת את זה. הקדיש של עדות המזרח הוא יותר… חגיגי. יש בקדיש שלהם יותר מילים, יותר סופרלטיבים. הוא מאוד מתאים למעמד החשוב הזה.

אחר כך משכיבים הילדים לישון. אחרי שהם ישנים לבטח במיטותיהם, שוב נפתח הרדיו. שירים עצובים, תכניות זיכרון, ראיונות עם בני משפחה שכולים. מכל טוב הארץ.

הולכים לישון.

בכל שנה אני דואגת להצטייד בווקמן, זוג אזניות נוחות וסוללות. אני הולכת לישון עם הווקמן על האוזניים, מתבייתת על איזו תכנית עם אחים/דודים/חברים שכולים, ומקשיבה. ובוכה. בין קטעי הראיונות יש שירים. שירים יפים ועצובים של יום הזיכרון. ובוכה. בינתיים השעה מתאחרת, ואני נרדמת. הווקמן עדיין פועל – הוא ינגן כל הלילה. מדי פעם אני מתעוררת משיר אהוב (בשביל אל הברכות למשל, או יורם), ובוכה, ומקשיבה לשיחות עם השַכּוּלים ובוכה. וכך כל הלילה.

 

בבוקר אני מעדיפה שלא ללכת לעבודה. ד’ אייר הוא יום הולדתי, וביום ההולדת שלי אני מרשה לעצמי לבחור עם מי ואיך אבלה את היום, ובמיוחד את הצפירה. אמנם אלה רק 2 דקות מתוך יום שלם, ובכל זאת הן 2 דקות שמאוד חשובות לי. לקראת מועד הצפירה אני הולכת העירה, או למקום אחר עם אנשים (פעם הלכתי לספריה העירונית). אני אוהבת להיות עם אנשים בצפירה, אבל לא עם אנשים שאני מכירה. אני צריכה להיות עם אנשים שיודעים לשתוק, ושנוח לי עם השתיקה שלהם, ואני לא מכירה הרבה אנשים כאלה. אנשים שאיני מכירה דווקא כן עומדים בשני התנאים האלה.

אם בכל זאת אני הולכת לעבודה, אין מצב שבצפירה אהיה ליד השולחן שלי. בשנה שעברה הלכתי לקפיטריה. בשנים קודמות הייתי פשוט הולכת לבניין אחר בעבודה, למקום שבו אינני מכירה איש.

כשהייתי רווקה וגרתי בבית הוריי, בשעות אחר הצהרים הייתי צופה בתכניות בטלוויזיה. לא קשה למצוא תכניות עם חברים-של וקרובים-של, שמכניסות לאווירה של זיכרון הנופלים, חיים בלעדיהם, כל מה שבמשך השנה אנחנו לא תמיד זוכרים, אבל הם כל הזמן כן. במיוחד אני זוכרת תכנית אחת ששודרה לפני שנים רבות. היו בה שיחות עם אחים שכולים – לא באולפן, אלא בבתים שלהם, בנוף מולדתם. היו אחים של חללים חדשים ושל חללים ישנים. מכל המלחמות. בעיניי מאוד מובן כשבוכים על חללים שזה מקרוב נפלו. אבל הרבה יותר נוגע ללב שלי עצב על אחים שכבר שנים רבות אינם. היו שם אחים של חללים ממלחמת יום הכיפורים; ממלחמת ששת הימים; והיה אף איש אחד שאחיו הגדול נפל במלחמת השחרור. הוא הכי הקסים אותי. אדם מבוגר, יותר שנים בלי אחיו מאשר איתו, כבר מזמן הכפיל ושילש את הגיל שבו אחיו נפל – ובכל זאת – דמעות. בכי. להווי ידוע שישנה גזרה שהמת ישתכח מן הלב, והנה בכל זאת…

לקראת הערב נהגתי לעבור לערוץ 33. במשך כל היום מקרינים שם את שמות החללים. הנופלים שהכרתי נהרגו בשנים האחרונות, כך שזה הזמן שבו הם אמורים להופיע – לקראת סופו של יום… ולפתע, בלי קשר, ובלי שאפשר לעצור זאת, שבה ומחלחלת אווירת ההתרגשות של יום העצמאות. מה זה? זה לא בסדר, הרי עוד לא ירד הערב, ובכל זאת… אולי זה מדריך הטלוויזיה, שפתאום מבצבצות מתוכו שמות תכניות שיוקנו בערב; או אולי העובדה שכבר צריך להתלבש בבגדים חגיגיים בשביל ללכת לבית הכנסת לתפילת ליל-יום-העצמאות; מה שזה לא יהיה – פתאום יש מתח. פתאום אינני יודעת למה להקדיש תשומת לב: לעובדה ששוב שכחתי להכין חולצה לבנה ושהחצאית החגיגית הכחולה בכביסה, או לשמות העוברים בסך – אלה האנשים שהפסיקו לחיות כדי שאני אוכל להמשיך.

קודש וחול מתערבבים.

מה פתאום קודש וחול?

קודש וקודש.

קידוש השם וקדושת החיים.

ובכל שנה ההתלבטות – האם לאחֵר לתפילה החגיגית כדי לכבד את זכר מכריי? או לכבד את ריבונו של עולם בהגעה לתפילה בזמן, ולדעת שאני זוכרת את הנופלים גם אם אין אני רואה את השם שלהם, וגם בימים שאינם ימי זיכרון…

ולאחר ששבים מן התפילה (בין אם אני ביניהם ובין אם לאו) – מתחיל באופן רשמי יום העצמאות. יושבים מול הטלוויזיה – או מאזינים ברדיו – לשידור הטקס והמִסדר. לא משנה כמה קיטש יש בו, תמיד זה מרגש. תמיד הלב שלי הולם. וב”התקווה” – שיא ההתרגשות. אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו שרנו את השיר הזה עשרות ומאות פעמים – עדיין

התרגשות. כאילו באמת רק עכשיו קמה לנו מדינה.

נס. זה ממש נס.

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.